ורוניקה המבריקה.

היא ישבה בפינה הכי רחוקה בחדרה הקטנטן. לא חשבה על כלום. החלון פתוח ויש אוויר שפתאום קל לה יותר לנשום. מה ששנים היה כמעט בלתי אפשרי. היא מסתכלת החוצה מבעד לחלון הפתוח. רחוב שומם, בדיוק כמו לבה. לפתע ציפור מצייצת והנה היא מבינה שעכשיו אנשים עוד ישנים, לפנות בוקר. אז היא לא מבינה מדוע היא ערה, הרי עוד כמה שעות היא צריכה להתארגן וללכת לעבודה. כמו כל יום בחייה, שיגרה משעממת.
אולי זה משום השנים, שהולכות ומתארכות? ואולי זה מעצם היותה היא.ורוניקה המבריקה, כפי שכולם מכנים אותה.
עד לא מזמן, היא נהגה לצייר. מסוג הציורים המופשטים האלה, שלכאורה נראים כמו קישקוש. אך בעיני אחרים אלו היו ציורים יפייפים.
היא אהבה לצייר. הציור היה מקום המסתור שלה. כשהייתה קצת מבולבלת ולא ידעה לאן לברוח, הציור היה מציל אותה. כל פעם שדמעה איימה לרדת מעינייה, היא הייתה לוקחת עיפרון או מכחול ומתחילה לצייר ואז היא הייתה מתמלאת, כאילו הטעינו אותה מחדש כשהגיעה לסוף תיפקודה.
וכך זה היה,למשך כמה שנים טובות, היא הייתה מאושרת, שלמה עם עצמה. המראה החיצוני שלה לא הפריע לה,היו לה המון נמשיים, שיער דליל שמיום ליום הלך ונושר, שמנמנה הייתה, עם גומות בולטות. ומשקפיים שחורות כיסו את עינייה הקטנות. כך היא הייתה, יפייפיה בדרכה שלה. ואנשים אהבו את זה. אהבו את האופטימיות האין סופית שלה. לכן היא גם הייתה אהובה. אין אדם שנטר לה טינה, או שמר לה אכזבות בקופסה קטנה. כולם כיבדו אותה, אפילו עוד לפני היום הנורא. אפילו עוד לפני שגילו מה עלה בגורלה.
והיא יושבת לה, עדיין. מחכה שהבוקר יגיע. זה לא קורה לה לעיתים קרובות. בדרך כלל היא ישנה כמו מלאך, עד שתשמע את השעון המעורר. היא לא מפחדת, היא לעולם לא פחדה. גם כשגילתה מה יעלה בגורלה. גם כשידעה שאין לצידה משפחה. אמא, אבא או כמה אחים ואחיות. היא לא ידעה, מעולם לא ידעה מהיכן הגיעה. והאמת היא שזה גם לא הפריע לה.
והיום, דווקא היום, היא אולי קצת חוששת. שפתאום , בוקר אחד היא כבר לא תוכל לשמוע את השעון המעורר, את הציפורים המצייצות ואפילו את המשאיות שמעמיסות לחם חלב וביצים מוקדם בבוקר לעבר החנויות הגדולות.
היום, דווקא היום היא פתאום מתחילה להבין שגורלה קרב, שלא נשאר עוד זמן. שכל יום שעובר מתווסף למדרגות בדמיונה, המדרגות שיובילו אותה לגן עדן.
אבל היא לא בוכה.
לא היא לא.
היא לא שואלת למה דווקא לה מכל הבנות בעולם ,הגורל כזה אכזר.
היא לא.
וכך עוברות להן השעות. והנה מגיע הבוקר שלו יחלה כלכך. היא שמחה. הנה אלוהים נתן לה עוד יום לחיות. עוד יום ללכת לעבודה. עוד יום להיות עם אנשים שאוהבים ומכבדים אותה. עוד יום בו תוכל להיות שלמה עם עצמה.
עוד יום בחייה.
אז היא התלבשה, שמה סיכה ורודה שתאיר לה את היום, ופתחה את הדלת. ואז גורלה היכה בה. הנה הגיע הסוף.
מחוץ לדלת ראתה המון מדרגות, והנה היא הבינה שכאן חייה נגמרו. היא הגיעה לסופן.
והיא סגרה את הדלת, מותירה אחריה עולם חומרי, לכאורה מושלם ,חסר פגמים.
היא סגרה את הדלת ונעלמה. ובעולם החומרי השאירה כלכך הרבה לזכור.
זאת הייתה ורוניקה המבריקה. כפי שכולם נהגו לכנות אותה..
כן. זאת הייתה ורוניקה.