ורדים מיובשים

אישה בהירת שיער, לבושה בשמלת קיץ ישנה, עם פרחים מיובשים בידה האדומה מסריטות, עמדה על קצה צוק. היה לה חיוך עצוב ודמעות. היא לקחה ורד אחד מהזר המיובש וזרקה מהצוק הגבוהה לים. זיכרונות ועוד זיכרונות.
באותו יום היה זה יום הולדתה. היא קנתה עוגת שוקולד מתקתקה. לא לעצמה קנתה את העוגה, אלא לבנה האהוב. החיוך שיהיה על פניו הסמוקות מהמשחקים בגן ,יגרום לה אושר שאלף עוגות לעולם לא יוכלו להביא לה. באותו יום הילד בן העשר, נתן לה זר ורדים ונשיקה קטנטנה על המצח כשקמה. הוא הלך לבית הספר שלו, הוא היה האמור לחזור עכשיו. היא הסתכלה על שעון הקוקייה בדאגה. שעות עברו אבל הילד לא חזר. היא התחילה להתקשר בדאגה לכל ההורים של חבריו של בנה. מישהו ענה לטלפון אבל היא כבר ניתקה בגלל הנקישה בדלת ששמעה. היא הייתה בטוחה שזה היה בנה שחזר, אך זה לא היה הוא. המילים של האיש, המילים הרעות! בנה מת. זה לא יכול להיות. הבן שלה מת ממשחק ילדים. חבר דחף אותו בטעות תוך כדי משחק.
חוסר אמון
כעס
צער
אין לה יותר סיבה לחיות, בנה היה הכול בשבילה. חייה לא חשובים עוד. הורד האחרון נפל ונסחף עם הגלים. הורד היה האושר שלה שנגנב בצחוק הגורל.
הוא לא יחזור לעולם.