ועוד זיכרון מקיץ אחד…
זה היה יום שישי, בצהרי היום. חם חם , כמו באוגוסט. החופש הגדול בעיצומו. אמא שלי מתחרפנת. אנחנו הילדים , שיגענו לה את השכל. היתה יושבת ,פותחת את כל החלונות שתיכנס בריזה. איפה ? הים רחוק…
בתים בנויים מסביב . מחנק. זיעה ניגרת . לוקחת מניפה , מנפנפת על פניה הלוהטות.
באותם הזמנים ,חשבנו שזאת גזרת גורל… החופש הגדול שווה חום אימים .
עוד ביולי לפני החופש היו שולחים אותנו הביתה מביה"ס. כי הילדים כבר לא קולטים והמורה נובל אט אט.
אז מרימים את הכסאות מעל השולחנות ושרים " הביתה בשמחה רבה,לראות אבא לראות אמא" מעניין מי חיבר את השיר הזה ? אולי ביאליק?
ואז באותו היום . ב12 בצהריים . נקראתי , אני הבת הבכורה, למשימה חשובה .
לקחת את שני מיכלי הסודה מזכוכית עבה שקראו לזה אז סיפון. ולא יודעת למה השם הזה שמזכיר שירותים),ולהחליף אותם במכולת של זליג . שזה ממש קרוב , עוברים את הכביש. עדיין לא כזה סואן,כמו כביש המנהרה של חנקין היום . ואז היו הילדים משחקים מתחת לעץ חרוב ענק שהעיריה קרעה אותו לגזרים וגזרה את דינו להעקר למוות.אני זוכרת איך עמדתי על המרפסת ובכיתי לאבא שלי שיתחנן על חייו. לא עזר בית דין, הקידמה קודמת לנוסטלגיה .
ואז כמו שאני עם גופיה לבנה של אתא ומכנסי התעמלות קצרצרים עם גומי.יחפה כמובן,כי מי הלך עם סנדלים או כפכפים. הולכת לי בדיוק על המדרכה הלוהטת משתדלת לתפוס את האבנים הלבנות, שמן הסתם פחות רותחות ולא לדרוך חלילה
על האספלט הבוער.הולכת לי בשאנטי שלי . ילדה כבר בת 11 ,מזמזמת לי איזה שיר לכת שהמצאת. והופ, אני מועדת, על אותו אספלט לוהט . הסיפון שהתפוצץ
הדאיג אותי ביותר , מה אמא תגיד. אבל כשראיתי שהרגל שלי כולה דם . בכיתי נורא ,צעקתי , אף נפש חיה לא עברה .החום המעיק , הניס את האנשים הביתה .
ולפתע הגיעה אשה ,מאי שם , מלאכית . ואפילו רופאה, ואפילו השכנה שלנו מניה, שגרה באותו בית שלנו. הבית עם הגג האדום . ד"ר מניה הזמינה מיד אמבולנס שלקח אותי לבית החולים . היה צריך לתפור את הפצע המדמם. לאמא שלי היא אפילו לא קראה . כי היתה מטופלת בתינוק קטן .אותו רופא כנראה מיהר הביתה, צהרי יום שישי. את הצלקת הזאת אפשר עדיין לראות כזכר ושריד לאותו קיץ שחון.
תגובות (0)