ולנו רק כוס קטנה

לגרמנים במלון נתנו כוס קולה גדולה ולנו רק כוס קטנה. את שמה לב? הרוּמנים האלה היו נאצים ואנטישמים, ונשארו כך. שיגידו תודה שאנחנו באים אליהם ומשאירים יורו. איזה מזל שבכפר שלנו לא היו רוּמנים, רק  רוסים ואוקראינים. ציונים אמיתיים, אנשים אחרים לגמרי, נכון? אני מאוד נהנית מזה שכל הקבוצה שלנו מהכפר. כן, חוץ ממך. אותך הזמנתי כי לא מצאתי בת זוג וידעתי שבכל זאת את נשארת אחת מהכפר, למרות שעזבת צעירה. מה, לא נכון? מה שמו של זה מהשייטת שאיתו התחתנת? כן, חוני. תעבירי לי בבקשה את העגבניות, הן ממש טעימות. גם הקפה שלהם טעים, למדו מהטורקים לעשות קפה טוב.
היית ילדה יפה. גם יעל, "התאומה הסיאמית" שלך, הייתה נאה מאוד. כולנו היינו.  

את בקשר עם יעל? רק פעם בכמה שנים בטלפון? את זוכרת שכתבתן על קיר הצרכנייה שאתן חברות לכל החיים? נזכרתי בתמונה: אתן צובעות את הקיר כדי למחוק את הכיתוב ואנחנו כולנו צוחקים. היום בטח היו מצלמים וידאו ושמים בפייסבוק. את באמת לא זוכרת?

די כבר לעשן, בואי, המדריך קורא. הוא כל הזמן ממהר, "רוצה להספיק להראות לכם הרבה". ממילא את כל העולם לא נראה. אז טירה אחת רוּמנית פחות. לא אכפת לך שאני ליד החלון, נכון? האמת שאין כל כך מה לראות. כל הטיולים באירופה זה לנסוע ולנסוע בלי סוף. שוב בתים קטנים, פרחים, עצים, פרות וקצת אנשים. וגם מים בכל מקום. כל הזמן אותו דבר. בשבילי הם כמו סינים, כולם אותו פרצוף.

לדעתי המדריך הזה מסביר יותר מדי. אפשר לעשות הפסקה, קצת בדיחות, שירה, אפילו סתם קצת שקט. אבל אין לו זמן, כאילו שמישהו בודק אותו כמה הוא מספיק. כן, שמתי לב שהוא מוצא חן בעינייך. האמת שהוא גרם גם לי לרצות כבר לראות את טירת הדרקולה, את החדרים שם ואת הרהיטים. הדרקולה הזה היה מפלצת אמיתית, נכון? לא סתם בין דרקולה לדרקון יש קשר לשוני. כן, אני אוהבת לחקור קשרים בשפה, זה עוד מאחינדב. הוא היה מורה אמיתי, לימד עברית, תנ"ך ביולוגיה, כימיה – הכל. רק לא שירה. גם את אוהבת לחקור את השפה? אצלך זה יכול להיות גם מהבית, ההורים שלך דיברו עברית נכונה, חגיגית. נכון שבכפר היו שתי קבוצות של אנשים: אלה שלא דיברו עברית, כמו אמא שלי, ואלה שדיברו עברית יפה מאוד? אסיה קראה להם "אינטליגנטים". את זוכרת איך אבא שלך זרק את כל הספרים ברוסית של אמא, עולה חדשה, כדי שתלמד עברית מהר? לא, גם אני לא ראיתי את זה, אבל כל הכפר ידע שזה נכון. קחי את הכובע איתך. למה את תמיד נותנת לכולם לעבור לפנינו? הם כבר בטח למעלה ואנחנו עוד לא התחלנו לעלות. צריך לעלות הרבה מדרגות? יופי שעכשיו אומרים. לא, אני לא אעלה. ואת, שמעשנת כל החיים וכל שנייה, כמובן תעלי "בלי בעיה". תמיד ידעת להחזיק פאסון לפני האנשים. אני אחכה לכם בבית הקפה. אני יודעת שיש למעלה חדרים יפים, אבל הרוּמנים האלה הרי לא טרחו לבנות מעלית, נכון? בסין היו בונים ביום אחד. אז אני כבר אראה את הטירה בתמונות. בטח כולם יצלמו כל מסמֶר, אפילו שהוא שם מהיום. גם לפארק לא אלך, בחיי ראיתי המון פארקים מדהימים, ולא הרומנים לא יפתיעו אותי.

אני פשוט אתחיל לרדת לכיוון בית הקפה. 

חזרתם סוף סוף? לא, לי לא חבל שלא עליתי. אני בינתיים ישבתי לי כאן בשקט והרהרתי במשהו מעניין. את בטח זוכרת שבשנה שהמחזור שלנו הצביע בפעם הראשונה נודע לכולם שפתק אחד לא היה למפא"י? לפניכן זה לא קרה בכפר אף פעם, וכולם החליטו שזאת בטוח טעות. עכשיו פתאום חשבתי שאולי זאת לא הייתה טעות, אלא את. תמיד אהבת להיות שונה, תמיד. תודי שזאת היית את. אה, כן, למה? מה הקשר לאלטלנה? כולנו היינו עדים לפרשה, בטח שאני זוכרת, איך אפשר שלא? היינו ממש בתוך הקרב. אבל זה לא השפיע על הכפר, היה מפחיד ונגמר. עכשיו ברור לי למה היית פעילה במפלגה הזאת… איך קראו לה? לא משנה, היא כבר מזמן נעלמה. דרך אגב פעם אחת ראינו אותך בטלוויזיה, היית נסערת וזה הצטלם טוב. כל הכפר דיבר על זה. בעד מי את עכשיו? אפוליטית? לא מתאים לך. טוב, בסדר, בואי נשמע מה המדריך רוצה. בטח שאני בעד חצי יום קניות מחר, איך אחזור אחרת לכפר? את רואה, שוב את היחידה, מכו-ו-ו-ל הקבוצה! שלא רוצה קניות, אלא טיול בעיר עם המדריך.
יופי שאנחנו כבר במלון. התעייפתי מהיום הארוך הזה. אני אשכב קצת, ואת בטח מיד תצאי לעשן. אומרים שנשים מעשנות נראות מבוגרות מגילן. אבל את שומרת פאסון כאילו אחת בת שישים. מקסימום שישים וחמש. תגידי את האמת, יש לך משהו עם אסף, נכון? לא, הוא כמוך לא בא לכפר. רק אז, כאשר חגגנו את יום ההולדת עגול שלנו. איזה כיף היה לפגוש את כולם ולצחוק על הפדיחות של הילדות. התמונות מהעבר עוברות לי הרבה מול העיניים, במיוחד כאשר אני בבית לבד. בעצם אני תמיד לבד. הכפר השתנה: כדי לבוא לבקר מישהו צריך קודם להתקשר. בטח שאני זוכרת את צנצנות הוורנייה (ריבה ברוסית) של אמא שלך שעמדו על אדן החלון. כל מי שעבר ליד הבית שלכם נכנס סתם ככה לשתות תה עם הוורנייה של אמא שלך. ולא היו צריכים להתקשר קודם. אולי כי לא היו טלפונים? וגם את השמלות המיוחדות היפות שאמא שלך תפרה לך אני זוכרת. מה, את לא אהבת אותן כי היו מיוחדות?  וגם את השם שלך לא אהבת כי היית היחידה בכפר עם שם כזה? באמת? נכון, בשנים שנולדנו באופנה היו יעל ואפרת. הורי דאגו שאהיה באופנה, ושלך – לא.
אז בכל זאת רצית להיות כמו כולם?
בואי נרד לארוחת ערב. ותדעי לך: אם לגרמנים שוב יתנו כוס קולה גדולה ולנו רק קטנה, אני לא אשתוק.