ולגבי מחר?

ולפעמים זה מפחיד אותי, עד כמה שהחיים משתנים. עד כמה שבתוך רגע, את מבינה שמה שהיית אתמול, זה לא מה שאת עכשיו. עד כמה שאחרי שאת מאבדת את עצמך, את מוצאת את עצמך מחדש. עד כמה שמסלול החיים לא ידוע, לא הדרך ולא הזמן.
והיום אני יושבת לי כאן וחושבת. עם רצון לבכות, לצרוח לשמיים ולצחוק. והנה הדמעה יורדת, ועולה החיוך על הפרצוף. אני בוכה, בוכה מהאי ידיעה, ממהירות השינוי. מחייכת, כי אני חיה ואני קיימת, כי אלו החיים שלי ואני השחקנית הראשית. צוחקת, כי החיים אירוניים, לא צפויים, ובכל זאת מסתדרים איכשהו בצורה כל כך ברורה.
ומחר? לגבי מחר אינני יודעת דבר. לבנתיים זו רק אני, שיושבת כאן ותוהה. צוחקת ובוכה. מחייכת ושמחה.