ואז, התעוררתי

נפלתי.
אני זוכרת את הריח המחניק. אדמה ועץ ישן.
אני לא יודעת כמה זמן נפלתי אבל אני יודעת שזה היה הרבה זמן.
מדי פעם נחבטתי בעצמים לא מזוהים וקרירים. כנראה ממתכת.
אני זוכרת שזה כאב, כשהגעתי לאדמה. קול החבטה הדהד במוחי, החריש את אוזני.
ואז בבת אחת, מהחושך ששררתי בו במשך שעתיים, אור שורף חדר לעיני.
ריצפת האבנים המלוכלכות נמסה מתחת לרגלי. הלבן הבוהק התמוסס והציג בפני שמיים אפורים, מלאי עננים.
הסתכלתי אחורה וראיתי אותו. בלי לחשוב פעמים התחלתי לרוץ. רגלי היחפות נשרטו ונחתכו מהאבנים החדות.
טיפות דם טפטפו על האדמה החולית שמתחתי. התעלמתי מהכאב והמשכתי לרוץ.
בירכי זזו אחת אחרי השנייה. מתוכננות היטב. בטוחות וחזקות.

ראיתי אותם. הם באו אחד אחרי השני. שורות שורות. מסודרים ומתכוננים.
ואני הסתכלתי עליהם מלמעלה. נחבטים באדמה ונופלים. נאבקים בעצמם.
שורטים את נפשותיהם. אוחזים בתקווה בין ידיהם.
הם התקרבו אלי. זרועותיהם לפתו את גופי. ציפורניים חדות חרתו בעורי.
יכולתי לראות את עיניהם. שחורות משחור. אטומות. גם החיוך נתלש מהם ובמקומו עור מתוח, תפור לראשם.
כך הם נשאו אותי. הכל מתוכנן היטב. כך הם יעשו את זה, מסודר ונקי.
רק עוד מה צרחות ונגמור.

ואז שחור. עצם קשיח הכה בראשי והחשיך את ראייתי.
כשפתחתי שוב את עיני כבר לא הייתי ביער.
חדר קטן וחשוך. חיפשתי בין החשכה מקום יציאה. שמעתי את הנשימות שלהם מתקרבים אלי.
רגע לפני שידיהם הגיעו אלי הצלחתי להוריד את הידית ולצאת מפתח המנהרה.
הכל היה חשוך ומסריח. גיששתי בזחילה במעבר הקטן אל עבר הסוף.
פה אין אור שבקצה המנהרה. רק חושך יותר גדול.

ואז, התעוררתי.