ה ק י י ט נ ה

זה סיפור שאבי זכרונו לברכה כתב בזכרונות ילדותו ואני מעלה אותו כלשונו במדוייק .

בסוף שנת הלימודים ,בכיתה ג, נעשתה בדיקה רפואית לכל התלמידים.
כל כיתה וכיתה לחוד עמדה בתור, ורופא זקן בדק את רמח אברינו. לבסוף הודיעו לי כי היות ואני חלש במקצת ,הם ימליצ למוסד מסויים בשם א ה ל ש ר ה לשלוח אותי עם חברים מסויימים מכתתי לקייטנה באחוזת הכרמל, למשך חודש ימים.כמובן שהעסק היה כרוך בהוצאות ואז הדבר לא היה כלכך קל ונתקלתי בקשיים מסויימים..
יום בהיר אחד הלכתי למקום עבודת אבי,זה היה באחד הרחובות הראשיים של העיר ,אולם ככל הבנינים העתיקים,זה היה חדר גדול,חשוך במקצת ומלא בריח בשרים,אשר המנקרים ניקרו כחמישה בצוותא.
אברימלה , זה היה אחד מידידיו הכי קרובים של אבי.הוא היה יהודי תופס מסורת, בן כנראה למשפחה בינונית בירושלים, ולמד את המלאכה והתפרנס מכלי הקודש בכבוד.בחור צעיר בהרבה מאבי,קצר קומה אבל תמיד כולנו חשבנוהו למשכיל, הוא כתב עברית יפה,ובפרט הכתיב לפעמים היינו רואים אותו כותב איזה שהם מכתבים וממש תענוג היה לראות איך הוא יוצר כל אות ואות בדייקנות .ושמא תאמר שהמכתב היה יוצא מבית הניקור מלוכלך ,חלילה , המכתב היה יוצא כאילו שנכתב ממש במשרד הכי משוכלל, הנייר מוכן ונקי,העיפרון היה מחודד כהלכה.אברמלה היה בן בית, הוא התהלך בתוכנו וידע את סודותינו. לא היה דבר אשר הוא לא ידע. פעמים מספר היינו נוסעים מהבית לטיולים ,אלה היו טיולים ארוכים מחוץ לעיר.פעם לסבא בצפון הארץ ופעם לאחי אמא בבירה . אז היינו נותנים את מפתחות הבית והוא הידיד של אבא היה מתגורר בכל החופשיות ולהנאתו. אבל נאמן היה אבריימלה ומסור לכולנו. ובמקרה שלי הוא לא החמיץ את ההזדמנות ותמך בהצעה ל קייטנה.רצון עז מאד היה לי לצאת לקייטנה , סיפרו לי על אוכל טוב טיולים וכל הדברים הטובים שיכולתי אז להעלות על דעתי.אבל כאמור , ענין האמצעים היה לתקלה. כשנכנסתי לחנות עמדתי להביט ליד אבי על המלאכה הקדושה, לפעמים היה עולה בדעתי ללמוד גם אני ולהתפרנס ממנה .כנראה שלא ראיתי מלאכות אחרות אלא מלאכת הניקור.
ששון אתה מוכרח לשלוח את הנער לקייטנה ויהי מה אמר אבריימלה.
אבא לא ענה, הסתכל בי בעיניים חודרות, הוא רצה לראות איך המשפט השפיע עלי אולם אני עמדתי אדיש כאילו אין הדבר נוגע אלי ונראה שזו היתה הטקטיקה הכי טובה בנעורי, לא להראות כלפי חוץ את המתרחש בתוכי.אין דבר שינחשו להם.
באמת חפצתי לשלוח את הנער להבראה אמר אבי כשהוא ממשיך בקליפת הבשר ,
אבל היד קצרה…
באותו רגע האמנתי לאבא ככל ליבי וראיתי שהוא בכל ליבן ככל אבא יש רגש רחמים ורצון טוב לבניו, למרות שהיה מטבעו קפדן ואכזרי לשאר אחי. אלי אבא התנהג תמיד לפנים משורת הדין, ובאמת ברגע הזה אני מלא תודה לו , כי נראה שאב יודע את נפש בנו ולא רצה להשחית.

עשיתי כמובן , לפעמים בנערותי מעשי קונדס מרגיזים אבל כאמור לעיתים רחוקות מאד היו אלה.חשבתי לעצמי להיות יותר מיושב זה מוסיף וכן היה.אולם לפרקים רחוקות הייתי מקל ראש ועל זאת ריציתי את עווני בלטיפת השוט , כדי לא ליצור הפליה לרעה כלפי אחי שראוני בקלקלתי.
אברימלה היסס ואמר בתקיפות
ה נ ע ר י י ל ך ל ה ב ר א ה ותוך כדי דיבור תקע את ידו לכיסו והוציא שלושה שטרות אשר היו מספיקים ל קייטנה שלי .
לא האמנתי בתוכי כלכך מהר הענין ילך.
אמנם כן היה , הבעיה נפתרה.
דומני שפניתי בעצמי וסידרתי את כל הסידורים.קיבלתי רשימה ארכאית בקשר למלבושים ודברים שיהיו נחוצים לי שם.
ימים מספר לפני שנסעתי לקיטנה הכינותי את הכל . בתוך מזוודה הכל היה מסודר למופת , סבורני שלא חסר דבר.
כל זמן ההכנה הייתי מאושר שהנה כבר יוצא אני בתור עצמאי לנופש,כל הזמן ששתי ושמחתי,אולם ברגע האחרון נכנסה בי הרגשה חדשה חדשה מאד שאף פעם לא היתה לי, גיליתי שאני בעצמי חדור רגש מוזר , פחד, פחד לא ידעתי להגדירו אז , זה היה הפחד מ ג ע ג ו ע י ם.
אמא ליוותה אותי לאוטובוס ,והצטרפתי לנערים רבים שעמדו בתור עם תיקים וילקוטי צד .העפתי מבט שמא אוכל למצוא איזה שהוא חבר מהכיתה אבל דא עקה לא היה אחד.כמובן שהייתי במצב לא נעים לגמרי. כולם זרים ולמי אפנה ועם מי אתרועע אין רעים אין חברים , אבל לא להתיאש . נסענו והגענו למקום שבמשך חודש התכוננתי לו , חשבתי וחלמתי עליו.
זה היה מגרש עליו נבנה לפםני שנים בית בן שתי קומות, מגרש גדול ויפה ושם היו עצי תאנה זקנים.מגרש משחקים רחב ידיים היה שם . האוכל היה משובח וטעים למרות שהורגלתי למאכלים יותר מזרחיים . בכדי לשמור שהנערים לא ישתעממו נתנו הוראות לשפר את המקום על ידי הילדים עצמם וליצור את הסידורים על ידי הנערים והנערות.לא היה די מקום לשכן את כל המבריאים , הכל היה טוב ומעניין מאד אבל אותי דיכאה במקום הבדידות ,כאמור לא היו לי חברים.
רק יומיים החזקתי מעמד ונכנעתי להשאר , אולם ביום השלישי כבר החילותיח לתכנן תוכניות, איך לצאת.
בכדי לברוח מהקיטנה ולחזור הביתה היה עלי לעשות דרך ארוכה מאד.זה דבר אחד . ולאיזה כוון ואיך הדרך לעיר. איני יודע . דבר שני, דמי נסיעה באוטובוס לא היו בכיסי ולא תארו הורי שאצטרך לחזור כה מהר. אבל משנתתי את דעתי החילותי כבר מהלכה למעשה ובהקדם.
יום בהיר אחד השכמתי בעלות עתיד השחר , איני זוכר אם אכלתי פת שחרית אבל נשאתי את רגלי ונמלטתי לאן שנשאוני רגליי.
הלכתי זמן מה. פניתי לאדם שלדעתי עשה עלי רושם טוב , ושאלתיו שאלה משונה מאד, פשוט איך הולכים העירה …
האיש העמיד פנים ולאהבין פשר השאלה אולם לבסוף ענה מ ש ם … י ש ר…
לכוון משם הלכתי ישר.שתי המילים היו המורה דרך הכי נאמן.
בדרכי ראיתי את הים הכחול והגדול , קפיצה קטנה והנני בים.אבל טעיתי , ככל שהתקרבתי הרגשתי שהוא מתרחק .בין עצים ושבילים יחידי הלכתי. נער חלש אני , הייתי עומד בודד, ספק הייתי חושב ספק מהרהר על קבלת הפנים בבית. אבל אין דבר זה עוד נראה, הלכתי והלכתי אבל הייתי עייף עד מוות.
שעות רבות הלכתי עד שבסופו של דבר נכנסתי לעיר. הרובע הסואן של העיר. הלכתי עוד שכן מקום מגורינו היה ברובע התחתי של העיר.וכשנכנסתי העמדתי פנים של אדם העושה דבר לפי רוח מבוגרים ממנו ולא על דעת עצמו כלל.
בבית כולם , התפלאו כמובן שחזרתי.כששאלוני מה פשר הדבר כיזבתי להם שנתנו לכל אחד חופש ללכת לביתו ליום. שקר מתועב היה זה.אבל היות שראוני עייף עד מוות , נתנו לי אוכל ואני נפלתי בתרדמה חזקה מאד.
לפעמים המזל הוא שמצריך ומביא את האדם אפילו בדברים הכי קטנים לחוף מבטחים וכן היה ,כשישנתי , חסכתי לי אי נעימויות רבות.

בקיטנה הרגישו מיד בהעדרישכן היו אצלם מן הרגשה ופתחו עין על חשודים ואני כנראה שעשיתי את הרושם הזה עליהם.חפשוני בכל מקום אך כמובן לא מצאוני. שאלו עלי וחרדו לי מאד. לאן הלך …
הם היו אחראים לשלומי.הם היו שאליהם היו פונים בטענות ההורים של המבריאים.ובכן קמה מהומה גדולה. ו ה נ ע ר א י נ נ ו המנהל והמדריך יצאו לחיפושים.חיפשו בכל מקום.לא עלה על דעתם שנער רך יוכל לחזור לבד העירה. אך בכל זאת ניסו לחפשני בבית אבל היכן כתובתו…
וזו היתה באמת פרובלמה מיוחדת לפנות למשרד המקבל את הילדים וענינים וכך עד לאחר הצהריים מצאו את הכתובת.
הלכו וחיפשו והפעם מצאוני, אבל מה…יושן…ולהעירני רק לקבלת מ נ ה, זה היה יותר מדי אכזרי, לכן העיקר שמצאוני.
נעורתי משנתי , אבא חוזר מעבודתו, הוא כבר שמע על הפרשה כמובן , הכל היה ברור היטב.הוא כנראה הבין לרוחי ולא אמר לי דבר, רק עליך לחזור מחר בבוקר…
למחרת חזרתי לקיטנה נבוך ומבוייש על המעשה שעשיתי ומשפגש אותי המנהל אמר לפעם הבאה …אחרים את נעליך בכדי לחפש אותן…
הרכנתי את ראשי והתביישתי ממנו מאדעל הטירחה הרבה שגרמתי לו.
לאחר הבריחה התחלתי להתנהג אחרת לגמרי ולהשלים עם המצב. לאט לאט הרגשתי יותר טוב, רכשתי לי ידידים ולאחר שבוענעם לי המקום מאד.קראתי ספרים, יצאנו לטייל כל ערב אחר הצהריים.זו היתה שורה ארוכה של נערים , זוכר אני את הפרחים היפים , האויר הצח, היינו עולים להר ויורדים לואדי.אחר הטיול היינו אוכלים בתיאבון . האוכל היה כאמור טעים מאד , המטבח היה מסודר ונקי . למרות שהתערתי כבר והתחברתי עם הילדים , בכל זאת בערב שבת התגעגעתי הביתה , אולם בקיטנה השתדלו להנעים לנו את ליל השבת במעדנים מיוחדים.
ביום שבת אימי גרמה לי נחת רוח רבה, הואיל וידעה שאני מתגעגע לבית באה היא ואחי לבקרני.זה היה כבוד גדול ואני מאדשמחתי לביקור מפתיע זה.
והיכן אבא שאלתיה….
הוא נסע לתל אביב, נולדד בן לדוד ועליו להיות בברית וכך באנו.
אמא היקרה שלי , חשבה שחסרים לי במקום דברים. הביאה לי כל מיני מתיקה ושוקולד, שמחתי גדולה היתה כל זמן שהיו אתי אחי ישבו והסתכלו מסביב , שאלו למקום שאני יושן וכמה ילדים וכל מיני שאלות על המקום.
לאחר שישבו כארבע שעות ביחד איתי מתחת לעץ חרובים, קמו והלכו ואז חזרתי להיות בודד, ולהתגעגע, היה באמת במקום הזה חיידק מסוכן לנער מתגעגע. אבל זה עבר , הימים חלפו ,עליתי במשקל,הבראתי, במשך חודש שערותי גדלו והתחלתי אפילו להסתרק.
אבא תמיד התנגד לתסרוקת ועד היום איני יודע מה היה לו נגד השערות שלנו, שעלינו היה לגזרם ותמיד להיות בלי שערות.אבל במשך החודש גדלו היו חופשיים וגדלו , והסתרקתי.
יומיים לפני גמר הקיטנה התחילו בהכנות לפרידה. ובאותו יום עמדנו לשמוע את נאום הפרידה של המנהל.זה היה מן נאום תעמולתי על ההנאה שלו ועל ההנאה שלנו. עמדנו בשורה כל אחד עם חפציו, חיכינו לאוטובוס. הייתי מאד שמח, חוויה היתה לי , היה כדאי להיות פה.אמרתי לעצמי עבור הרגע הזה , לחזור הביתה לאחר שלושים יום , הם בטח התגעגעו אלי.
עליתי לאוטובוס ובידי המזודה, הסתכלתי לאחור והאוטובוס זז. הקיטנה היתה מאחורי.