התקופה הזאת

איזו מן תקופה זאת?

תקופה בה כולנו חיים אך בו זמנית מרגיש שאנחנו עומדים מנגד אליה, חיים את חיינו ומביטים בעוולות, בפיגועים, בייסורים של משפחות שכולות, מזילים דמעה, אוחזים בכאב כאילו הוא חי ובועט כמו עולל גווע בין הידיים, ולאחר מכן, הלילה שמחליף את היום, והלילה שמחליף את היום, אלה מלטפים את ידינו הדואבות ואנחנו מחזירים אותם לכיסים, להוציא את כרטיסי האשראי והטלפונים, צריך לנעול נעליים ולהמשיך בשגרה, יש חובות לשלם, יש עבודה, יש ילדים לגדל, יש חיים שצריך לחייך אליהם, לא?
אבל..
לפתע, אני מסובבת את הראש מספר פעמים לאחור כשאני מתהלכת ברחוב.
בעת עצירה בצומת מרומזרת אדום כתום, מסתכלת לצדדים בתקווה לא לפגוש פנים עוינות או כלי נשק מכוון אל שמשת הרכב שלי.
או שבעת נסיעה רכב לא יכנס בי, ואז האדם שבתוכו יירה בי מספר פעמים.
התקופה הזאת שונה מכל תקופות קודמות, התקופה הזאת זרעה בי את הפחד שחלחל אל התודעה שלי.
אני נלחמת בפחד בכך שאני ממשיכה בחיי, בעבודה, בשגרה וחוזרת לשקוע בהרהורים, ב״צרות״ שמעסיקות את ראשי, מרדף אחר קריירה, כסף, אתם בטח יודעים, המסלול הנכון.
המסלול הנכון שמרגיש לי המסלול הכי שגוי, אבל אני קונפורמית בסופו של דבר.
אז אני פשוט ממשיכה, ממשיכה, עקבותיי נותרות מאחוריי וכאשר אני מסתכלת לאחור אני לא רואה דבר, שום עשייה, שום כברת דרך, אין דבר הממלא אותי.
אין דבר שלוקח את תחושת הריקנות שאני מרגישה בעומק נפשי ומצליח למלא אותו.
אני משרטטת את מסלולי כעוד אחת מני רבים מבני האדם בעולם, הרי בסופו של דבר כולם יעשו אותו הדבר, איננו שונים, בסוף כולנו נעשה את אותם הדברים, נעבוד, נקים משפחות, או אלה שלא, ואין צורך לפרט את כלל הפרשנויות ל״משפחה״ שקיימים.
בסוף נקבל את הנורמות (וגם נורמות אלה מגוונות) כמתווה חיים ונמשיך ונמשיך, כאילו היינו מבינים את משמעות החיים.
בתקופה משונה זאת, אני מוצאת טוהר עמוק יותר בכאב המשפחות השכולות מאשר הטוהר בחיי, ואולי, אחליף את המילה בראויה.
אני מרגישה ראויה להשתתף בצער המשפחות, אך פחות ראויה למסלול בו החלטתי לצעוד.