התקווה של אליס

הקדמה

טוב, שלום לכם, אני אליס. ובכן, שמי האמיתי הוא אליסה, אבל כולם קוראים לי אליס.

ובכן, אמא שלי רצתה תינוקת שקוראים לה אליסה – כשהייתי בבטן של אמא, היא כל הזמן קראה לי אליס ולא אליסה, כי הייתה שוחכת… גם אני לא הבנתי את זה בפעם הראשונה שאמי ספרה לי את זה, אבל אתם תבינו בהמשך…

טוב.. אני לא רוצה להמשיך לחפור לכם! תתחילו לקרוא!!

שלכם,
אליסה (אליס) ברונר.

_________________________________________________________________________
פרק ראשון:

אליס היא לא ילדה רגילה, לניגוד כולם יש לה זיכרון פצצה, היא חכמה מאוד ואפשר להגיד מחוננת. אך כמו כולם היא לומדת בכיתה י' בתיכון "צ'ארלס".
תיכון צ'ארלס הוא התיכון שבו לומדים תלמידי קליפורניה כולה, אתם מבינים, הוא נמצא במרכז הארץ – ובתיכון יש מלא מלא ילדים, כפי שאתם מתארים לעצמכם…

משפחתה של אליס לא רגילה, משפחה די מוזרה.
הוריה של אליס התגרשו כאשר הייתה בת שנה.
אחותה, קייטלין, שכולם קוראים לה קייט, הייתה בת שנתיים ואחיה, טום, היה אז בן ארבע.
אביה של אליס גר בסין, ומאז שהתגרשו ההורים – הוא בכלל לא יצר קשר עם ילדיו, לא דיבר איתם, לא שלח להם מכתבים, אפילו לא כסף למזון – כמו שבדרך-כלל עושים בגרושים. פשוט עזב, בלי להודיע כלום.
כשמדברים על הגרושים עם טום – הוא פשוט לא מגיב.
כשמדברים על הגרושים עם קייטלין – היא אומרת שזה לא חשוב וזה סתם.
רק אליס… רק אליס… בוכה.

אליס כל הזמן הייתה נזכרת בלילה הכי נורא בחייה –
היתה זו שעת לילה מאוחרת. אליס לא הצליחה להרדם בלול שלה – היא התהפכה מצד לצד. היא שמעה את מריבות הוריה…
אליס תכננה לצאת מן הלול (הרי אמרתי שהיא חכמה!) כדי שאביה ואמה יפסיקו לריב ויבואו לחבק אותה.
אך פלא ופלא, כשסגרה אליס את הלול – שמעה טריקת דלת. "זה בטח מן הלול. כנראה שרק עכשיו שמתי לב שהוא נסגר בטריקה" חשבה.
היא הלכה במסדרון בשקט. הרי היה אסור לה להתהלך בבית בשעה מאוחרת כל-כך.
אמה ישבה על הספה. ראשה היה מורכן וכתפייה רועדות. זה סימן שהיא בוכה.
"אבא עזב, אליסה. הוא ע-ז-ב-!" אמה של אליס אמרה.
אליס לטפה את ראש אמה וחזרה ללול, לנסות לישון.

זיכרון זה מעורר באליס צמרמורת.
"היי… אליס, תאכלי את קערת הדגנים שלך!!" אמה העירה לה. "את תאחרי בסוף! אחייך כבר יצאו לכיוון בית-הספר!"
דמעות התחילו לעלות בגרונה של אליס. היא הרגישה פרץ דמעות ולא יכלה לעצור אותן.
"אליסה?" אמה שאלה – במקרים היחידים שמישהו מבטא את שמה המלא של אליס זה כשכועסים עליה או עצובים בגלל משהו או שמשהו קורה לאליס, ואין כוח לבטא את השם הזה, "אליס" או כי אתה מתוח… "מה קרה?" אמה נעצה בה מבט.
אליס הנידה בראשה להגיד "לא.. אני בסדר". היא נסתה לחייך בקושי. הרי זה קשה לחייך כשאתה בוכה.
"אווקי, תלכי לבית הספר, אני לא רוצה שתאחרי" אמה אמרה לאליס ולטפה את ראשה.
כשאליס פתחה את הדלת כדי לצאת לבית הספר, עמד מולה איש גבוה, נאה וחסון, היא הכירה אותו, זה היה שלומי השכן, כל בוקר הוא היה בא לבקר את אמה, "כאילו שקרה לה משהו…" אליס אמרה לעצמה בליגלוג, "הוא רוצה לראות את אמא ומכחיש את העובדה הברורה כשמש…"
"שלום," היא אמרה לשלומי.
אל תחשבו שאליס לא פוחדת מכלום.. היא פוחדת מהרבה דברים, שקשורים למשפחתה, אבל הדבר הכי מפחיד, שנראה כל-כך מציאותי… שאמה מנהלת רומן עם מישהו… ולא עם אביה – שעזב… עם שלומי בורגמן, בן שלושים וארבע (גדול מאמה בשנה), גר ברחוב התותים 12 קומה 4 דירה 14, ממש ליד דירתה של אליס.
שלומי נכנס וחייך, הוא ניגש לאמה ונשק לה על הלחי.
"טוב, אליס… בית הספר מחכה לך" אמא רמזה רמז עבה שברגע זה אליס צריכה ללכת.
אליס הנהנה ויצאה מן הבית.
"אוף! למה הם לא יכולים פשוט לומר שהם מאוהבים וזהו?!!" שאלה אליס את עצמה. היא שנאה שנאת מוות את שלומי.
אבל חברתה הכי טובה, ג'נה, ממש חיבבה אותו. היא אמרה שהוא חסון כזה.. ו.. אליס לא רצתה לחשוב על זה יותר.
"אליסה ברונר, מדוע איחרת? זה שוב התרוץ הזה של 'קמתי מאוחר'?!" מנהל בית הספר עמד בפתח דלת כיתתה של אליס.
"לא. אמא שלי והשכן מנהלים רומן!!!" רצתה אליס לצעוק. אך לא העיזה.
היא שנאה את כל העולם. את בית הספר מאוד.
המנהל שכל הזמן מציק…
המורה שכל הזמן מתעניינת ב"מה שלום הבית? מה עם אמא ואבא?" ושאף פעם לא קולטת שאביה של אליס עזב כשהייתה תינוקת והשאלות המטומטמות האלה מציקות לה.
את אחייה שכל הזמן יורדים עלייה (כי היא הכי צעירה והם אוהבים להציק לה)
ג'נה שאוהבת את שלומי
אמא שמנהלת רומן עם שלומי
שלומי ש.. מאוהב באמא
ואבא שבכלל לא שם לב אל אליס. לא מגיע לבקר!… את אבא ואמא שנאה במיוחד!!!
דמעות פרצו מעינייה. היא מהרה ללכת אל שירותי הבנות כדי שהמנהל לא יחקור עוד.
צלצול ההפסקה התנגן לו ואליס עוד הייתה בשירותים.
היא יצאה, עם עיניים נפוחות מבכי. וברחה מבית הספר!!!
אליס הגיעה לביתה וראתה את אמא ושלומי –
מתנשקים.