התפרקות. כאב. דמעות.-מכיל ספויילר לכמה ספרים-

אני לא יכולה יותר.
אני לא יכולה.
אני כל הזמן כמו, התגברת על זה. זה רק עוד ספר מטומטם.
אבל זה לא.
ומסיבה כלשהי לא מוסברת- זה פשוט כואב לי.
ששמעתי שטריס מתה, התחלתי לבכות.
התפרקתי. עמדתי לתלוש לעצמי את השערות.
זה מכאיב. למה לקרוא נאמנים שאפשר שאוטובוס ידרוס אותך 10 פעמים, הא?
וכשקראתי את הסוף של tfios[בשבילך,יהלי] לא כאב לי.
לפחות לא כמו שכאב לי על טריס.
ואני לא יכולה.
פשוט- היא הייתה מודל.
היא הייתה המודל לחיקוי שלי.
רציתי להיות כמוה.
ועכשיו- זה בלתי אפשר.
היא לא איתנו יותר.
ואתם יודעים מה? לא אכפת לי שתחשבו שאני מוזרה, בגלל שהיא אף פעם לא הייתה בחיים!
היא הייתה אמיתית *בשבילי*.
וזה מספיק.
אני יודעת שזה טפשי,אבל כל הזמן שאני רואה את הספר שלי- "מפוצלים." או "מורדים." במקום להתמלא בשמחה אני מתמלאת בכאב.
למה לקרוא את הספרים האלה אם גם ככה בספר השלישי אני אתפרק?
אותו דבר שאני שומעת שירים של אלי גולדינג.
כמו dead in the water או beating heart.
אתם בכלל מבינים את המשמעות של המילים!?
אתם לא.
כי beating heart אמנם כביכול נכתב למפוצלים.
אבל זאת טעות.
זה נכתב לנאמנים.
לכו לשיר, לפזמון.
HEAR MY BEATING HEARY ָ ONE LAST TIMEָ
אותו דבר שאני רואה את הטריילרים של מפוצלים.
אז מה אם כבר ראיתי?
כל פעם אני חושבת 'למה לטרוח להקים את כל סיפור האהבה הזה, אם בסופו של דבר היא מתה'.
ואני כל הזמן חושבת שהמערבולת הזאת שנשמצאת לי בבטן בכל אחד מהמקרים שהזכרתי כאן, זה סתם. אני לא חשבתי שאני באמת נשברת.
אבל אני כן.
כל פעם אני נשברת עוד קצת.
ועכשיו יש לי חור ענק בלב.
אף אחד לא יכול לתקן את זה.
אתם יודעים מה היו המילים האחרונות של טוביאס לטריס?
'אני אוהב אותך גם. נתראה בקרוב'.
כן… תתראו בקרוב.
היא הלכה.
לתמיד.