התמודדות עם אויב ישן.

הם מכירים מגיל מאוד קטן,
בערך שש או שבע, היא כבר לא ממש זוכרת.
הזכרונות ממנו כל כך חדים, אך עם זאת עמומים בצורה יוצאת דופן.
היא רק יודעת שהוא מלווה אותה קרוב לחמש עשרה שנים. בשבילה..זה כבר יותר מידי.

הוא כל הזמן איתה, חלק בלתי נפרד מחייה.
וגם כשהיא הכי רוצה שהוא יילך, הוא נדבק, לא עוזב.
הוא מכאיב, מציק, כאילו לעולם לא ישחרר.
והיא.. כבר עייפה, עייפה ממנו ומעצמה.

בגיל צעיר הוא הסיבה שהיא לא הצליחה לרכוש חברים, הוא תמיד היה שם להזכיר לה כמה היא גרועה בהכל, ולמה בכלל מגיע לה שיהיו לה חברים, הרי הם יתהו על כל הפעולות שהיא עושה מספר פעמים, " את יודעת שאת לא שולטת בעצמך.." כך הוא תמיד אמר, מחשבה שמהדהדת בראשה מגיל קטן.

בשלב מסויים, היא זוכרת, הוא כאילו הניח לה,
קצת להתבגר, לגדול, נתן לה מעט תקווה,
אבל אחרי תקופה לא ארוכה, הוא חזר,
היא לא הופתעה, היא הכירה אותו יותר טוב משהכירה את עצמה, ובעצם… הוא היחיד שהכיר אותה כל כך טוב, ודווקא בגלל זה הצליח כל כך יפה להשתלט על חלק מרכזי בחייה.

כשהוא חזר בפעם השנייה, הוא חזר עוצמתי יותר,
הפעם, בקושי נתן לה לצאת, בודד אותה מכולם,
סגר אותה בתוך עצמה. אף אחד לא הבין…
רק היא ידעה, רק היא הרגישה, עד כמה היא בתוך בועה עצומה, שלמרות שעשויה מחומר כל כך שביר לא תתפוצץ, עד שיקרה איזה נס.
מה שהכי כאב לה זה שבשלב מסויים, הוא הפך לחלק בלתי נפרד מהחיים שלה.
התמונות שלו, המחשבות שלו,הכל היה שלה…
ומה שבאמת היה שלה, כבר לא היה רלוונטי כי הוא…הוא העיב על הכל.

הוא אף פעם, אף פעם לא נתן לה לאהוב, אף פעם לא נתן לה להרגיש, תמיד סגר אותה במקום כל כך ארור בתוך הנפש שלה עצמה ולאט לאט החדיר בה עוד מעצמו, עוד ממה שהוא רצה שהיא תהיה.
מפוחדת, עצובה, בוכייה, קרה, מנותקת. מהכל…
בעיקר מאהבה, כלשהי אהבה.
הוא מצליח, היא הרגישה את ציפורניו לופתות את ליבה כל פעם יותר חזק, עד שזה כבר לא כאב,
כי בשלב מסויים כלום לא שינה.
כל רגש, הרגיש אותו דבר … שמחה, עצב, צחוק
הכל התערבב במערבולת של רגשות בה היא הרגישה רק יותר ויותר בודדה.

"אז השגת מה שרצית?" צרחה לעבר השמיים השחורים בלילה של ייאוש.
שום קול מלבד הדהוד קולה, השקט חזר אליה ועטף את בדידותה במעיל של עצב.
"את רוצה לצאת מזה?""שמעה קול מבפנים קורא,
"את רוצה לאהוב?" "את רוצה להרגיש?"
"כן" "כן" צרחה לעבר השמיים ודמעות על לחייה,
"אני רוצה! אני כל כך רוצה" היא נפלה על הרצפה הקרה ואחזה את ראשה הכבד.

עכשיו, כמו תמיד, זאת מערכה נוספת שלה מול האוסידי, האוסידי הזה שהחליט שאין לה בשביל מי עוד לחיות חוץ מבשבילו.
אבל הפעם… זה קצת אחרת, כי זה קרוב לחמש עשרה שנה שהיא מתמודדת איתו, אבל עכשיו היא עייפה, היא רוצה חיים מלאים באהבה, היא רוצה שמחה. היא רוצה שהוא יילך. היא רוצה שלווה.
"אז…למה שלא תקומי ותילחמי בי? תהיי מתמודדת ראויה לקרב הזה" לחש האוסידי מתוך נפשה
על מיטתה, הרגישה את הלמות ליבה מתגברות עם כל מחשבה. " אני אלחם בך, אתה יודע למה?"
"למה?"
"כי אתה לא חלק ממני, אני מי שאני, אתה לא תמנע ממני להרגיש, ולשמוח. אני אנצח אותך אוסידי, תתכונן למערכה האחרונה." אמרה וחיוך על שפתיה.
פתאום.. היא הרגישה קצת שלווה בלב,
ותקווה החלה מטפסת בנפשה,
" אני ראויה לחיים טובים יותר". אמרה ולאט לאט נרדמה.