התחנה הראשונה

התחנה הראשונה / הארלם שייק

הוא התעורר לקולות האוטובוס, נעל מהר את נעליו, התלבש ורץ לעבר התחנה.
התחנה הראשונה.
האוטובוס היה ריק " זה משונה" מלמל לעצמו, אבל זה לא גרם לו לחשש לעלות עליו.
הלא זאת התחנה הראשונה, מקסימום ירד באמצע וייקח את התחתנה המקבילה.
הוא עלה בחיוך ואמר לנהג "בוקר טוב אריה" אבל לא היה נהג.
דן התחיל להיכנס לחרדה לקח כמה צעדים אחורה ולפתע הדלת נסגרה בחוזקה.
"אתה יכול לשבת לידי דן" אמר קול לא מוכר.
הוא הסתובב הצידה וראה נערה יושבת בקדמת האוטובוס.
לפתע חש הקלה.
דן התקדם לעברה בצעדים קטנים,
"סליחה, אבל מי את?" אמר בחשש
הנערה צחקה, "מה מצחיק?" שאל בתמימות
"כלום שום דבר, אתה לא מכיר אותי,
אבל אני מכירה אותך דן. בקרוב תדע מי אני"
אמרה וחייכה.
דן התיישב מולה והביט בעיניה התכולות, משהו כן מוכר היה בעיניים האלה, והצחוק המתגלגל הזה… 'מי היא בשבילי' חשב לעצמו.
האוטובוס התחיל לנסוע,
דן הביט מסביב וראה את הגן שעשועים אותו
מאוד אהב בילדותו.
דלתות האוטובוס נפתחו.
"בוא נצא החוצה" היא אמרה

דו הלך בעקבותיה, הרבה אימהות עם עגלות היו שם.
הם ישבו ביחד על אחד הספסלים והביטו על הילדים, על האימהות, על התמימות הכל כך מתוקה שיש לילדים.
דן הבחין באימו ורץ לעברה. הוא נעמד מולה אבל היא לא הבחינה בו.
היא ישבה שם עם עגלה ודיברה עם נשים אחרות.
"אז איך קוראים לו?" שאלה אחת מהן
"קוראים לו דן, זה בני הבכור" אמרה אימו בחיוך ענק והסתכלה לעבר העגלה.
דן התקדם לאט לאט והביט לתוך העגלה "זה אני…? זה באמת אני…?  אבל איך זה יכול להיות"
הנערה החזיקה את ידו והכל נעלם. אמא שלו נעלמה, העגלות, כולם.
"עצום את עיניך" היא אמרה לו
הוא עצם את עיניו, קולות ילדים שוב נשמעו.
"אתה יכול לפתוח עכשיו"
הוא פקח את עיניו והבחין בחבורת ילדים לפניו.
"לא סופר" לפתע אמר אחד הילדים
"לא סופר" אמר עוד אחד וכולם אחריו.
"טלי את סופרת" אמרו והצביעו לעברה.
דן סובב את ראשו והבחין בטלי. ילדה בעלת שיער מתולתל חום ארוך ועיינים כחולות.
היא עמדה שם בצד, משלבת את ידיה בביישנות.
"אני אספור" נשמע קול מוכר
ואז דן ראה אותו, את הוא עצמו נעמד לידה.
"לא, זה בסדר אני אספור" אמרה טלי בלחש והשפילה מבטה.
"ששש אל תדאגי, אני אתן לך לנצח" לחש לה באוזן וחייך.
"יאללה דן לך תספור" אמר אחד הילדים.
הוא התקרב אל הקיר והתחיל לספור בקול "1…2…3…"
"כל העומד מאחורי ומלפני ומצדדי הוא העומד, אחת שתיים שלוש"
דן עומד שם בצד רואה את כל המאורע, לא מבין איך הוא שם כשבעצם הוא פה.
"אתה מתחיל להבין קצת יותר?" אמרה אותה נערה.
"אני חושב…" אמר לא בטוח
הוא הלך והתחיל לחפש אחר חבריו.
התקדם אל עבר השיחים ומצא את מור "1 2 3  מור" צעק ושם את ידו על הקיר.
דן המשיך לחפש ומצא את כולם, את כולם חוץ מטלי.
"טלי השמיעי קול" צעק
"קוקוריקו תרנגול" צעקה בביישנות.
התקדם באיטיות לעבר אחד הבניינים.
"טלי השמיעי קול" אמר שוב
'היא מאחורי הבניין' חשב לעצמו.
לפתע הבחין ברעמת שיער מתולתלת מאחורי אחד המכוניות.
"מצאתי אותך!" אמר וחייך
"קדימה, לכי תספרי אותי" אמר לה בחיוך
"אבל למה? אתה מצאת אותי זה לא החוקים ככה" אמרה לו
"תסמכי עלי, לכי תספרי אותי" אמר לה
"למה אתה עושה את זה?" שאלה בסקרנות.
"את תמיד שואלת כל כך הרבה שאלות? תסמכי עלי" אמר לה
טלי רצה ודן אחריה.
" 1 2 3 דן" צעקה  בהתנשפות ושמה את ידה על הקיר.
כל הילדים הסתכלו בהתפעלות על טלי ומחאו לה כפיים.
לא כל אחד מנצח את דן במחבואים.
"ואו טלי כל הכבוד" אמר אחד מהם
דן הסתכל עליה מהצד וחייך.
רעש צפצוף נשמע מתוך האוטובוס, הנערה לחצה את ידו של דן וגררה אותו לכיוון האוטובוס.
"קדימה, צריך ללכת" אמרה לו והסתכלה עליו.
דן נעמד שם, מסתכל על טלי במבט מעריץ. ליבו החל לפעום בחוזקה.
"רגע" אמר והתקדם לעבר טלי.
ככל שהתקרב הכול נעלם, המבט שלה נהיה יותר ויותר מטושטש דן כבר לא היה שם וכל הילדים נעלמו.
השמיים נהפכו אפרוריים וסערה החלה לשטוף את הרחובות.
ככל שהתקרב טלי רק התרחקה, והזיכרון שלו החל להיות מטושטש.
היא הרימה את מבטה וחייכה.
"אנחנו נתראה עוד מעט" אמרה לו וחייכה חיוך גדול.
"מי את בשבילי" צעק לה
אבל היא רק התרחקה ובסוף נעלמה.
"קדימה חייב ללכת, אין לנו זמן" אמרה לו אותה נערה.
הוא הסתכל עליה מתאוששת על עצמו. האוטובוס צפצף ללא הפסקה, הם רצו, רצו כל כך מהר שלא הרגישו את רגליהם.
"קדימה יותר מהר" אמרה לו.
הם נכנסו לתוך האוטובוס בהתנשפות, דלתות האוטובוס נסגרו במהרה והאוטובוס החל לנסוע.
הם התקדמו לעבר המושבים והתיישבו.
עייפים בשביל לדבר.
דן ראה את כל הילדות חולפת על פניו. איך שהיה משחק עם חבריו ומשפחתו.
חוויות שחווה, דברים ששינו אותו והפכו אותו לדן הקטן.
"לאן אנחנו נוסעים עכשיו?" אמר דן והביט לעבר החלון.
הגן שעשועים נעלם ואתו כל הזיכרונות.
"לתחנה השנייה" אמרה לו.