התחנה הבאה…

הרכבת נוסעת במהירות.
מחוץ לחלון נופים מרהיבים של לבן,
על העצים על האדמה מתחתינו.
ובחוץ בערך 35 מעלות עכשיו, וזה רק גורם לי להתגעגע כי אני כל כך אוהבת מזג אוויר קר.
אני יושבת על המושב ומניחה את רגליי על המושב ממול, גופי מתכווץ תחת מבטה חרוש הקמטים של מבוגרת אחת, מורה לי להוריד אותם.
הנופים מתחלפים במהירות, ואני מקלקלת בשקט. למה כל הדברים הטובים חייבים לחלוף כל כך מהר.
כן, אני נמצאת על הרכבת,
וזה לגמרי בסדר שלא הודעתי לאף אחד,
כי הם לא ירימו אליי צלצול.
אני עוטה על פניי חיוך שובב, כל כך שמחה להפר חוק.
כי לא מסכימים לילדות קטנות על הרכבת לבד,
ובכל זאת אני כאן.
ילדון קטן עובר ואני רוצה לשאול אותו 'האם אתה רוצה להיות חבר שלי?'
אבל אני מתביישת, כי אני ילדה ביישנית,
כך היא החליטה.
אני מביטה בזגוגית החלון ופוגשת זוג עיניים חומות, אני כל כך אוהבת לראות אותך כך,
להיכנס עמוק פנימה, כי אף אדם אחר לא יעשה זאת במקומי.
אני חושבת שאני בוגרת יחסית לילדה, כי אני חושבת על איך שהשמיים נוצרו וכי אני יודעת מילים גבוהות כמו אנציקלופדיה…

הם קוראים לי ילדה קטנה,
אבל שהכל נהיה סוער ואפור הם מצפים ממני לקחת את העול.
הם קוראים לי ילדה שקטה,
אך כשאני לידם אני אדם כועס.
הם לא מסכימים לי לעלות על הרכבת לבד,
אבל הנה עליתי,
ואולי אחת מן התחנות ההבאות שהכרוז יאמר בקולו הרשמי, תהיה התחנה שלי.
אבל בינתיים…
תנו לי להנות מהעננים.