התור לגן עדן

מוקדש לאובדנים שבינינו.

"נו, אז מה עושים עכשיו?"
"לא יודע, מה עושים עכשיו?"
נאנחתי. "אני שונא בירוקרטיה. כלום לא זז."
"העם איתך," הסכים ויצמן. "אז מה עושים עכשיו?"
רותם שקעה עוד יותר עמוק בתוך הספה. "יש לי דה ז'ה וו חזק מספר הג'ונגל."
"וואק!" קפץ חנן, הדוס, כשהבחין לראשונה בנקבה שישבה עד עכשיו לידו. "מה את עושה כאן? אין פה עזרת נשים?!"
רותם כבר פתחה את הפה בזעם כדי להרצות על השוביניזם של הדת, אבל אבי הקדים אותה.
"היי, אתם, אל תעשו כאן בלאגנים. למה אם אתם תוקעים אותנו בחור הזה עוד כמה שנים, אני לא יודע מה אני עושה לכם. ת'נשמה כבר הוצאתם לי, באמא שלכם."
עיסיתי את הרקות. "רק תגידו לי, מי הגאון שחשב לשים פמיניסטית, ערס מפתח תקווה ורבי בחדר אחד?"
"בזמנו זה נראה רעיון טוב," אמר ויצמן, מהורהר משהו.
"רגע, ותימני זה בסדר?" תמה אריק.
אבי שרעבי כמעט התנפל עליו. "יש לך בעיה עם תימנים?"
"אל תריבו, יהודים טובים," אמר הרבי, וכולם, כמובן, התעלמו ממנו.
"יש לי יש לי יש לי," קפצה רותם.
"את אוהבת את אסף אשתר?!"
"לא, אידיוט, משהו לעשות," היא נשפה בעצבים. "למה בארץ אתם הכי מתגעגעים?"
"בטוח לא לגימ"ל יפית," מלמלתי.
"אוי, כן," הנהן הרב פורת. "האישה הזאת שיגעה אותי."
"היה לך טלוויזיה?!" קפץ אריק.
"ברור שהגעת ממדינת תל אביב," אמרתי והנהנתי בתחושת חשיבות. "במאחזים לא חוקיים אין, עד כמה שאני יודע, אלקטרוניקה חיונית בסיסית מהמאה הזאת, אבל ברוב היישובים בשומרון יש חשמל ואפילו צנרת."
"באמת?" אפילו רותם פערה עיניים. "הייתי בטוחה שאתם גרים באוהלים."
ויצמן הנהן בהסכמה. "ושואבים מים מבאר."
"וואו," התרשמתי, "אתם יודעים מה זה באר."
"תנ"ך בתיכון מקיף," משך אריק בכתפיים.
"אז בכל מקרה," החזירה אותנו רותם לנושא הקודם, "אני הכי מתגעגעת לפאלפל."
"לאא," הניף אריק יד בביטול. "מקדונלדס עדיף."
"בשר," ריירתי על השטיח. "איך בא לי מנגל."
"שווארמה," אמר אבי.
"זה גם בשר," ציין ויצמן.
"מספיק לדבר על בשר!" נזעקה רותם, הצימחונית. "תנו לחיות לחיות!"
"אל תאכלו את החיות, גם הם רוצות לחיות," זמזמתי.
גם חנן פורת פתח באש. "ומה עם קצת תורה, ערכים?"
"אני מתנזר," אמר אבי.
"באמת?" התרשם פורת. "יופי, יופי. ממה?"
"מבית ספר," הוא ענה ברצינות תהומית. הרב נדם.
"אתם יודעים מה באמת חסר לי עכשיו?" פתח ויצמן את סגור ליבו. "הפי אס פי."
"היי, היי, בואו לא ניסחף," הרמתי ידיים בהתגוננות. "אנחנו בנים. אנחנו לא עושים שחנ"שים."
"אוי, למה דיברת," התלוננה רותם. "זה בדיוק מה שחסר לי עכשיו, שיחת בנות."
"אה, זה בסדר, יש כאן את איתי," הרגיע אותה ויצמן.
"הא הא." איתי זה אני.
השתררה שתיקה למשך כמה שניות.
"אז מה עושים עכשיו?"
"הההההאאא!!!" צווחה רותם וקמה מהספה. "אני לא יכולה להישאר כאן יותר עוד רגע אחד. רבי, אתה לא יכול להגיד איזה תהילים או משהו?"
"מה אני עושה כל הזמן?" רטן הרבי בשקט ונזהר שלא להביט ברותם ובגופייה הקטנה שלבשה.
"אוחח, דאמט," היא קיללה.
"אולי תשימי כיסוי ראש ותקראי פרק?" הציע ויצמן. "זה יכול לעזור."
"שלא נדע מטומאה," מלמל אבי.
"רגע!" היא צעקה. "סטופ כדור הארץ! אני שומעת מישהו מגיע."
כולם סתמו בבת אחת, ואני חייב לציין שזה היה די משעשע, אבל אז הדלת נפתחה ופקידת קבלה עם כנפיים מנוצות לבנות וחישוק מעל הראש נכנסה פנימה.
"חדר: אחת, חמש, שמונה, שלוש, אפס, תשע," היא אמרה בקול המונוטוני של הזאת מהתא הקולי. "התקבל מספר. ב- אפס, שתיים, אחת, חמש, אפס, שתיים, שתיים, אפס, אחת, שתיים. מאת: משרד ראשי, מחלקת קליטה ומיון."
"אני חושב שזה התאריך," לחש לי אריק.
"אה. החמש עשרה לשני אלפיים ושתיים עשרה," קלטתי.
"המספר שלכם: שבעים וחמישה אלף, מאתיים שלושים ושמונה," המשיכה האישה לדקלם. "המספר הבא: שלוש מאות ארבעים וחמש."
היא הושיטה לרב פתק, שנראה בדיוק כמו הפתקים של התורות בתור לבשר שבסופר, עליו הודפס באותיות שחורות המספר בו היא נקבה.
בזמן שבהינו בפתק בהלם היא כבר הספיקה לצאת מהחדר.
"אני לא מאמין," פלטתי לבסוף, במבט המום. "מי ידע שהתור לעולם הבא יהיה כל כך ארוך?"
"כבר עדיף לחיות," גנחה רותם.
"עזבו, לא חשוב," אמר ויצמן, "אני כבר אלך לגיהינום."

אז לפני שאתם חליטים להתאבד, תחשבו טוב טוב אם זה שווה את זה.