התאומים

אמילי אנדרוז ישבה בחדרה ושיחקה עם בובתה מולי כשלפתע הדלת נפתחה ואמה עמדה בפתח.
"מותק, אבא רוצה לדבר איתך" אמרה אימה בדמעות והגישה לה את הטלפון.
"הלו?" אמרה אמילי לטלפון "אבא?"
"אמילי, חומד," היא שמעה את קולו של אביה מן הצד השני יחד עם עוד מלא קולות רועשים.
"אבא איפה אתה?" שאלה אותו.
"אמילי, תזכרי שאני תמיד יהיה איתך,טוב?"
"כן, אבא"
"אני אוהב אותך, אמילי."
ואז השיחה נותקה.
————————————————————————————————————–
"אני אוהב אותך, אמילי" אמר ג'ון לטלפון.
שנייה לאחר מכן הקומה מעליו קרסה.
ג'ון אנדרוז חי חיים רגילים לחלוטין.
הוא בא ממשפחה טובה,
עבד בעבודה עם משכורת טובה,
בסוף כל יום הוא חזר לביתו,
ובכל סופ"ש בילה יחד עם אשתו ובתו הקטנה בפארק.
אחד הדברים שיכל להעיד על עצמו היה שהוא פוחד מהמוות.
כן, ג'ון אנדרוז פחד מהמוות מאז גיל 6
כשכולם שיחקו בכדור ותופסת ג'ון הקטן הרהר בחיים שאחרי המוות.
תהה אם אביו שמת באמת נמצא במקום טוב יותר.
אותו הפחד לא עזב אותו גם כשגדל.
אבל דווקא אז, כשניצב מולו,
ג'ון אנדרוז לא פחד מהמוות.
———————————————————————————————————–
סקוט סמית הביט המום במסך הטלוויזיה כשהתקבלה הקריאה.
במהירות של שניות לקח סקוט את המדים והלך לתחנה.
עם צאתו אל הרחוב קיבל את פניו עשן שחור.
כשכולם ברחו מהמקום, נסעו סקוט וחבריו הכבאים אל התאומים הבוערים.
כשכולם רצו, הוא חיבר את הצינור אל מקומו והשפריץ מים על הבניין הבוער.
כשכולם כבר היו רחוק, הוא נכנס אל הבניין לחפש ניצולים.
הוא התהלך בין השאריות של אותו בניין מפואר,
עובר על גבי שאריות מאותו פאר,
על גופות האדם,
כשלפתע תזוזה משכה את תשומת ליבו.
סקוט התחיל להתקדם לאותו בכיוון בצעדים חוששים כשלפתע מעד ומצא את עצמו מביט בחיוך.
החיוך היה שייך לאחד המתים.
שיניו היו שחורות מהפיח והעשן אבל בשביל סקוט זה היה החיוך המושלם.
לימים יתברר שזה היה חיוכו של ג'ון.
———————————————————————————————————–
קלרה אנדרוז החזיקה בידה של בתה הקטנה.
עבר זמן מאז מותו של בעלה ועד רגע קבורתו.
בכל הימים ההם מאז שיחת הטלפון קלרה לא בכתה.
היא לא בכתה כשהודיעו לה שהוא נעדר.
היא לא בכתה כשזיהתה את שאריות גופתו.
היא לא בכתה בהכנות לקבורה.
היא לא בכתה כשהכומר נאם.
"אמא?" בתה הקטנה קטעה אותה ממחשבותיה "איפה אבא?"
"אבא היה צריך ללכת אמילי, והוא לא יחזור…" נסתה קלרה להסביר לה במילים עדינות.
:מתי הוא הלך?" המשיכה הקטנה לשאול ודמעות בצבצו בעיניה "למה הוא לא נפרד ממני?"
"אל תבכי, מותק," קלרה התכופפה לגובה עיניה של אמילי הקטנה. "זוכרת כשהוא התקשר?"
אמילי הנהנה בראשה הקטן.
"הוא נפרד ממך אז…" בעודה מדברת נזכרה קלרה באותה שיחה נוראית.
"אני יכולה להפרד ממנו?" המשיכה אמיליץ
קלרה הנהנה "אבא נמצא בארון היפה, לכי תפרדי ממנו."
אמילי נתקה את ידה מיד אמה ובצעדים מהוססים הלכה לעבר ארון העץ.
"את רוצה לומר דבר פרידה מאבא שלך?" שאל אותה הכומר.
אמילי הנהנה והפנתה את מבטה לעבר הארון "אני אוהבת אותך, אבא" אמרה.
וקלרה הרגישה שחרור ענק כשהדמעות התחילו לזלוג במורד לחייה.