השעון מתקתק. והלב דופק.

השעון מתקתק. הזמן אוזל, הוא עדיין לא החליט אם זה נכון. היידים רועדות המילים יוצאות קצת מתושתשות. כתב ידו מעט מרושל. ועכשיו זה הזמן. אין זמן, הימים ספורים. הדקות. השניות.ואף המאיות. הלב דופק יחד עם השעון, הוא לא מפסיק לרגע. עד יום המוות. המוות כבר לא נראה כל כך רחוק. הוא גם לא נראה כל כך מפחיד. הוא מנער את ידיו הרועדות. הקמטים נחרצים. ענייו ממצמצות בזהירות. הוא ממשיך לרשום. המילים בראושו נגמרו אז הוא עובר לצייור. הוא מצייר בעדינות. הדף מצהיב. הלב דופק. והשעון מתקתק. הוא שומע בראשו קולות, את קולותיהם של אותם אנשים. צועקים,מתחננים לעזרה. דמעה מלוחה זולגת על הקמטים וצורבת אותם בעדינות. האחים הם אלו שצועקים הוא סוף סוף מבין.

ואז הכל נעצר. הים לא גועש. והחום לא שורף. השעון לא מתקתק. והלב לא דופק.