השכנה היפה
בקומה שמעליי גרה נערה.
הנערה ואני כמעט בנות אותו הגיל.
מדי פעם דרכינו מצטלבות
היא מברכת אותי בחיוך ואילו אני מהנהנת בשקט.
אני שונאת אותה
אני שונאת את ההילה שנמצאת מסביבה,
את ההליכה הבטוחה שלה,
את הדרך שבה אנשים מסתכלים עליה כאשר הם פוגשים בה, חיוכה מועבר מאחד לאחד.
אני שונאת את הדרך שהיא עוברת מיום ליום כמו פרח, פורחת עוד ועוד לעיניי השבים וההולכים, מקבלת את צבעה והאת קרני השמש.
אני שונאת את השקט שלי וחוסר הצבע וההתלבטות שלי בין ההמונים.
אני שונאת את זה שאני לעולם לא אוכל להיות השכנה היפה
הרי המקום שמור אך ורק
לה.
תגובות (1)
התבלטות*