השאלה שלי

יש אנשים שפשוט מתבקש לשאול אותם דברים מסויימים. "מאיפה אתה?" "מה אתה לומד?" "מה עשית בחיים?" "אתה אוהב מזרחית?" "יש לך משיכה לדברים עם זנב?" וכדומה.
שמתי לב לכך שאנשים שאני מסתובב איתם תמיד מתמודדים עם אותם שאלות, אף על פי שיש כל כך הרבה שאלות שיכולות היו להישאל. כאילו אותן שאלות כתובות עליהם, ובני שיחם אך רק מקריאים אותם בקול.
כל זה גרם לי לתהות, מה בנוגע אלי?
התחלתי לרשום את השאלות שאנשים שואלים אותי, משמיט את ה-"מה קורה?" "ממצב?" "איך אתה?" שהם קניינם של הכלל, ומונה אך ורק את השאלות שמיועדות אלי. מסנן את התפל.
והנה,אחרי תקופת מבחן שנועדה לגלות אילו שאלות מודפסות על בגדי ומקועקעות לעורי, גיליתי לתדהמתי שכמעט אין אנשים שואלים אותי דבר כלל! אני מוקף באנשים בכל יום, זוכה לחיבה, אהבה, כבוד. ובכל זאת, שום שאלות אמיתיות. אולי זו הסיבה שאני חש כל כך בודד לפעמים.
לא האמנתי.
האם יתכן שאני באמת רק דף חלק? רק כותרת בשם "ג'וני" שאינה מסכמת אף טקסט? אני יודע שאני אדם תימהוני, וזו אולי גזירת הגורל שלי עד סוף הימים, אבל מעולם לא חשבתי את עצמי למדוזה שקופה, כזו שאינה מאירה על דבר ואינה מטילה צל על דבר. כזו שחייה תלויים בחסדי זרם החיים.
אולי זה מפני שאני לא בטוח בדבר. כלומר, יש לי דעות רבות ומרובות, והגעתי למסקנות לא מעט, אך בכל זאת אין לי את היכולת לצאת בהצהרה שהיא ולעמוד מאחוריה בבטחון מלא. כזה אני, פקפקן. אפילו בדברי עצמי.
ובכל זאת, כן היו כמה שאלות מקועקעות לעורי. הכתב אמנם דהוי, אך אלו העקשנים שכן טרחו לקרוא אותה גם שאלו, והנה הבולטת ביניהן:
"האם אתה מאמין באלוהים?"
וגם שם, על אף שהתשובה ברורה לי, כיצד יכולתי להשיב בבטחון גם "כן" וגם "לא" בעת ובעונה אחת?
אנחנו, בני האדם, איננו מתוכנתים להבין את האמת האלוהית כפי שאולי מחשבים אינם מתוכנתים להבין רגשות אנושיים. קיימת סתירה בוטה בתשובה חד משמעית, אך הסתירה הזו, אותה סתירה פרדוקסלית, היא כנראה האמת.
אז הייתי שואל, "האם אתה מאמין שדבר שאינו קיים מסוגל לשנות דבר מה?" וחברי לשיחה היה משתמש בהגיון הבריא בכדי להשיב:
"כמובן שלא"
"אם כך" הייתי ממשיך "נניח שאלוהים לא קיים… אז כיצד יתכן שאלוהים, שאינו קיים, גרם לכל כך הרבה שינויים?"
בדרך כלל היה האיש שותק, מנסה להבין, והייתי מסביר לו שמה יתעוררו אי הבנות.
האמונה באל שינתה אותנו, נגעה כמעט בכל אחת ואחד מאיתנו, בין אם אנחנו מבינים זאת או לא. אנשים עשו דברים איומים בשם האל. מסעות צלב, טיהורים אתניים, טרור, הפליה. ובאותה נשימה הפגינו גם את ההפך המוחלט – קבלה, חמלה, אדיבות וטוב לב. (כל אל, כל אמונה, כל זרם.)
כן, בני האדם הושפעו על ידי אל שאיננו קיים מלבד בדמיונם הפורה, ובכל זאת, הדבר הזה שלא היה ולא נברא, בכל זאת השפיע עלינו. אז קיים או לא?
חוץ מזה, אולי הייתי מוסיף, כל דבר ביקום הזה – (הבועה הקטנה – ענקית הזו שבה אנחנו חיים?), עשוי מחומר.
אטומים? מולקולות? גלים? קרינה? חומר אפל? הכל עשוי ממשהו. ממה עשויות מחשבות ואמונות אם כך? אם אנחנו מאמינים במשהו, אז הרי שאנחנו בוראים אותו מחומר בתוך ראשינו. חומר של ממש! אמיתי ומוחשי כמו גופינו שלנו, גלי הים, כריכות הספרים, ניחוחות הפרחים ונעימות הרוח. אז אולי, יום אחד, אותו חומר יפתח מודעות ויהיה לאלוהים? ואז, נברא את העתיד שחשבנו שהיה העבר מאז ומתמיד? יש את אלו האומרים שדבר כזה אינו אפשרי. אך האמנם? אנחנו בעצמינו ההוכחה לכך! פיתחנו מודעות יש מאין, ואם היא הוענקה לנו בדרך זו או אחרת משמעות הדבר שאולי יכולים אנחנו להעניק מודעות לדברים אחרים.
אני מאמין שהתשובה להכל היא פרדוקסלית, ולכן לעולם לא אצליח להבינה. הבנת החוקיות שבראה את הלוגיקה כפי שאנחנו מבינים אותה היא נחלתם של האלים בלבד.
אולי אלוהים ברא אותנו בכדי שיום אחד נברא אותו אנחנו?
בכדי לחסוך מחברי לשיחה את משקל המחשבות שאינן מובילות לדבר הייתי אומר:
"תסתכל עלי" ואז הוא היה עושה זאת.
"האם אתה קיים?" הייתי שואל.
האיש, מעט פגוע, היה משיב בהחלטיות "וודאי שאני קיים!" ואז הייתי מוודא שנית
"כן? אתה בטוח? אתה חושב ומרגיש וחולם? מקווה ומייחל? בורא רעיונות ובדיות?" והאיש וודאי היה מסכים בביטחון שהוא קיים, ואכן עושה את כל הדברים האלו ועוד.
ואז הייתי אומר
"פעם חשבתי שאני האדם היחידי בעולם כולו, ושכל היתר תפאורה. אתה, המשפחה שלי, החברים שלי, האוכל שאני אוכל והשמיים מעלי. הכל תפאורה, ואין עוד קיים מלבדי. אבל עתה, כשאני מביט בעינייך, אני מאמין לך. מאמין בך. אני מאמין שאיפשהוא בתוך הראש שלך קיים מישהו שהוא לא אני. יישות נפרדת ועצמאית שחווה את החיים ויש לה משמעות. התובנה הזו, שיש בה בכדי אמונה, אינה מובנת מאילו כלל. נדרשו ממני מאמצים רבים בכדי להאמין בכך, אך אני מאמין בכך כעת."
האיש היה מתבונן בי כפי שהיה עושה אילו הייתי שולף את זוג עיני ומנגב אותם במטפחת. ועל אף זאת הייתי מוסיף: (כי אם כבר להיות מוזר, אז למה לא עד הסוף?)
"נדרש לי כל כך הרבה זמן להאמין שאתה קיים, למרות שאתה ניצב לפני. אני רואה אותך ושומע אותך, ועדיין רק בקושי מאמין. ולכן, אולי יידרש לי עוד קצת זמן להאמין במישהו שמעולם לא פגשתי. מישהו שמעולם לא דיבר אלי או הראה את פניו. אבל תן לי קצת זמן, זה עוד יקרה."