הרקדנית והספרייה

• ספרייה ורקדניות
כבר מזמן חיפשתי את הספר על על זוג הרקדניות המפורסמות, שקראתי עליהן בעיתון לאשה, אבל תמיד הוא היה בהשאלה. על כן פעם אחת החלטתי לעזור לעצמי והסתרתי אותו באחת הפעמים, כשעוד לא הייתה לי זכות לקחת אותו בגלל ספר אחר שהיה ברשותי, שהיה מותח לא פחות ממנו. כדאי שאספר אותו, כדי לזכור אותו היטב: "הספור מספר על רקדנית, פרימה בלרינה בלהקת בולשוי ברוסיה. היא החלה ללמוד בלט כבר בגיל ארבע. ההורים שלה דחפו אותה עוד ועוד ובעצם לא הותירו לה זמן פנוי למשחקים. היא בילתה רק באימונים מפרכים שמונה שעות ביום. לא היו לה חברות בגילה. לאט לאט התרגלה רק לחברת מבוגרים ממנה ואיתם למדה גם את תורת השיח.. עם הזמן ולאור אורח החיים המפרך, התחילה לכבוש במות והגיעה לטופ של הבלט. בכל אירוע חגיגי הוזמנה לפני צמרת השלטון, כמובן יחד עם הוריה המזדקנים. היה להם ברור, ששכרה כבלרינה על יפרנס אותה גם אחרי שימותו מזקנה. לרקדנית מלה לא היו שאיפות נוספות מלבד לשמר את מקומה הבכיר ולהתיידד עם המאמן שלה הפרטי. ההוא היה גדול ממנה בעשרים שנה, אולם כיון שלא הורגלה לחברה צעירה, היה לה טבעי , שיציע לה להתחתן אתה כשהגיעה לגיל שמונה עשרה. איוון היה חטוב וחתיך עדיין בגיל שלושים ושמונה ובהחלט כשיר להוליד ילדים. הוא ניצל את הבמה והופעת מלה באחת המופעים, כרע ברך והציע לה בזו הלשון: "האם תינשאי לי לאשה?" כמובן שמלה לא חשבה פעמיים והסכימה מיד. עבור הוריה המופתעים, שישבו באותה שעה באולם, הייתה זו מחווה נאה והם אישרו את החתונה ללא צל של ספק. מלה חשה בפסגת החיים, מה עוד נחוץ לה? דבר. חלפו השנים, הוריה זקנו ונפטרו זו אחר זה בהפרש זמן קצר. לא הייתה להם עוד מטרה נוספת בחיים. בתם היחידה מסודרת. תפקידם בזירת החיים מוצה. הם נפטרו כמו שנהוג לומר: "בשיבה טובה" בשיא פריחת בתם. מלה הייתה בת חמישים במותם ועדיין שמרה היטב על מרכזיות מקומה על הבמה. לשמחתה, נולדו להם שני ילדים מוכשרים מאיוון והיא רוותה מהם נחת. כשהחלו לרקוד, גאוותה עלתה מעלה מעלה. היה ברור לכול, שזהו עתידם. איש לא שם לב לעובדה, שאחד מהם רזה וחולני ומאד במהרה התפתחו אצלו שברי הליכה. לא הייתה כאן שום פשרה באשר למקצועם בעתיד. האטימות של ההורים שברה את המסכן ובאחד הבקרים נשאר במיטה מתחלה והכריז: "אני עוזב את הריקודים, אני שונא לרקוד, שונא אותכם, שאתם מכריחים אותי לרקוד- נמאס לי !!!" הוא נהיה אנורקטי והצליח לעקור עצמו מלרקוד, להוותם . גם אצל הרקדנית שלנו חל מהפך. בעודה בשיא הקריירה המזהירה שלה, מצאה עצמה מתאהבת באחת הנערות הצעירות שהתקבלו ללהקה. שמה היה לארה. היא עשתה את הפלייה כל כך בחן, שמלה הייתה מוכנה לנשק את כפות רגליה המתוקות. היא לא חשה, שהיא נופלת לבור, שמשם הקימה תהא עליה קשה. נושא הלסביות במאה העשרים בראשיתן, היה דחוק ומוסווה. כשהחלה לתאר את הרקדנית באוזני בעלה, הוא לא אהב את התלהבותה זו וניסה למתן את שיגעונה החדש. "יפה מאד שאת מתלהבת מלארה הזו, אבל אל תשכחי, שהיא צעירה ממך בעשרים שנה ויש לה הכושר, שהיה לך בשעתך היפה. אולי לא כדאי להראות לה את שביעות הרצון שלך ממנה, שמא תגבר עלייך ותיקח לך את מקומך על הבמה". איוון עצמו נדלק מסקרנות לגבי אותה עלמה והחליט בוקר אחד לבחון מקרוב את הסחורה. כבר מזמן לא שמר אמונים לאשתו הראשונה והמקסימה. היו לה מתחרות כל העת, אך היא הייתה עיוורת למעלליו וראתה רק את הבמה וכעת את לארה בלבד. בקר אחד, כשכל כך הסתנוורה מהתגלית הצעירה, החליטה מלה לפנקה בחדר האיפור, להגיש לה כוס תה ולפטפט. זה לא היה נהוג, שכן כשהסתיימו החזרות, כל אחד פנה לביתו להפסקת מנוחה. מלה הקריבה את המנוחה לטובת אהובתה. היא שכחה את מעמדה הרם שחייב אותה לשמור דיסטנס. היא ידעה, כי איוון בונה בבית ריקוד חדש וכל התנאים שיצרה, אפשרו לה פיתוח הידידות ביניהן ביתר שאת. לארה מצדה נאותה בקלות. לגביה מלה המזדקנת לא עניינה אותה כקצה הציפורן הקטנה שלה, אך ידעה לראות בה קרש קפיצה למעלה. היא הופיעה במלבושיה החמודים למראה ומלה מצאה עצמה שוב נפעמת ממראה יופייה וחוכמתה. "בואי שבי אצלי,לארה, את יכולה להניח את ראשך על כתפיי, את יודעת שיש לי שני בנים ומעולם לא זכיתי בבת, אני רואה בך בת, בואי ואסרק את שערך", אמרה לה. לארה שתפה פעולה מתוך אפאטיות ושאננות. מה אכפת לה ליהנות משלווה ופינוק אצל הפרימה בלרינה? כך ישבו להן בחדר הרווי ריחות תמרוקים ועמוס בתלבושות ותחפושות לפי עונת הריקודים . השיחה קלחה על הבנים בעיקר על הבן הסורר ועל הקשיים בחינוך ילדים בתקופה ההיא. מלה אפילו שמה לב שציפורני רגליה של לארה לא גזוזות- דבר שיכול להכאיב לה בשעת הריקודים ולהיות נתונות בלחץ נעלי הבלט והציעה לגזוז לה אותן "בחפץ לב". אחר הציעו להן מהמזנון טוסטים עם גבינה- דבר שאסור היה על הרקדניות איסור בתכלית, אבל הפעם הרשתה מלה ללארה ליהנות מהפינוק המיוחד והנדיר ולחטוא! אט אט סיגלו השתיים רגעי עונג אישי ביניהן מדי יומיים, בלי שמישהו יבחין בכך פרט לאיוון שראה הכול, אבל מלה האמינה, שאיש אינו מבחין בכלום… העיוורון שלה באהובתה הלך והתעצם.. בלי משים החלה מלה להשמין. היא לא יכלה למצות את אהבתה ללארה וזו לא עודדה זאת וגם נותרה אדישה בעינה כלפי מעניקת החסדים עבורה. היא החלה לפלס דרכה לאיוון, עד כי הם עצמם סללו את מפלת מלה. לאחר שאיוון קלט את חולשת מלה רעייתו, אם בניו, בנוסף לבגידתה בו, כי היא מזדקנת וכי עליו לגייס רקדנית צעירה ונמרצת על פניה, פן הלהקה תאבד מיוקרתו מזוהרה- לא נותר לו אלא לבחון מקרוב את ביצועי לארה. את אשר מצא- ניתן לנחש על נקלה. כשם שבחר במלה בצעירותה, כך התחבבה עליו לארה, "היא באמת חיננית וכובשת לארה שלך" אמר למלה בגילוי לב.. בתחילה תכנן, כי ישבץ את התגלית בריקוד החדש שבנה ותשמש האומנת של הילדים בעלילה. אולם ככל שהעמיק התעניינותו בה, כך מצא שהיא מקסימה בתנועותיה הקלילות והזורמות וחיננית גם כאם הילדים- דהיינו קפיצת מדרגה לרקדנית הראשית על פני מלה. הוא התהפך על משכבו שני לילות מרוב לבטים- דבר שהיה נדיר עבורו, עד שקבל את ההחלטה הזו. הוא אהב את מלה, כפי שהכיר אותה מלכתחילה, אך כעת נפשה הייתה נתונה ללארה, אפילו הלין בפני מלה: "את כבר זונחת אותי לאחרונה יותר מדיי, את כבר לא שמה לב לכך" והיא השיבה כביכול בתום לב: "אבל חמודי, אתה תמיד תהיה שלי, מה הדאגה שלך?" מלה כבר לא הראתה התלהבות כלפי ביצועיו. הוא היה זקוק נואשות למעריצה. הוא היה גבר בן שבעים וחש עצמו נער באופן פאתטי, לעיתים אף הגחיך את הרקדניות הצעירות בהופעתו החיצונית: מכנסיים צמודים יתר על המידה, לו יכלו אשכים לנשום- הוא כבר היה נחנק. בלבו חשב: "אך לו הייתה לי מעריצה רעננה ומתלהבת, הייתי יכול לנטוש אפילו את הריקוד". לארה שהייתה ממולחת לגילה, זיהתה בקלות את מאוויו והסיקה את המסקנות המתבקשות לקידומה, ידעה להתביית על נקודות התורפה שלו ולספק לו את צרכיו הבסיסיים. מה יהיה רע בעובדה, שתירש את הונו במותו? היא כבר התקדמה במחשבותיה הרחק. בהדרגה בלי לשים לב השתלבה הממולחת בחיי בני הזוג. עם מלה נפגשה פה ושם בחדר האיפור לשעת התייחדות ועם הבעל החלה להתרועע בהפסקות שבין החזרות והאימונים. הוא עדיין התלבט, כיצד יודיע לפרגית הטרייה על שיבוצה בריקוד החדש, אבל השתכנע יותר ויותר, שהיא נאה ביותר בחינניותה ובריקודה- לכן תהיה האדם הנכון במקום הנכון. בעוד הוא שוקל מעשיו וחושש מתגובת מלה, הלכה הנערה לשאול בתחום המשפט כיצד משיגים מעמד של "ידועה בציבור". הפרטים שנודעו לה הם, שעליהם, בני הזוג לקיים שלושה תנאים: מיטה, מקרר, וכתובת דואר משותפת. זה לא יהיה פשוט להשיג, חשבה, אך תכננה, כיצד להשיג לעצמה מעמד מובטח שכזה. באחת ההפסקות, שבין החזרות, הגיעה מלה מוקדם מהרגיל. לתדהמתה, לא מצאה את בעלה איוון בחדר ההפסקות. אמרו לה: "הוא בפגישה בחדרו מתדרך את לארה" פעימה קלה חלפה בחזה, היא חשבה, "אולי מזה פחדתי, ממה שעלול להתפתח?" בתנופה אדירה באה לפתוח את דלת חדרו, אלא שזו הייתה נעולה ,שלא כהרגלו. החשד ניצח אותה וכן המציאות. כעבור רשרושים וקולות עמומים של דיבורים וחפצים מהעבר השני, נפתחה סוף סוף הדלת מבעדה נגלו שני "הפוחזים" פרועים וסמוקים. לזה פיללה מלה. מתוך חשד איום. מלאת כעסים ותסכולים חשבה : לא רק אותי היא עוד מעט תירש, גם את בעלי וכספיו!? היא הסמיקה מחימה עצומה. פניה התנפחו. סיננה לעבר בעלה: "נדבר כבר בבית" . בהחלטה מיידית אספה את חפציה והחליטה לערוק מיום החזרות האומלל הזה. בדרך מישהו נכנס במכוניתה מאחור, בעודה עומדת ברמזור אדום, גם זה נוסף לצרותיה. כשניגשה בביתה למראה להתפשט ולהחליף בגדים, השתוממה לגלות, כי עורה הוריק במקצת. היא נבהלה, שמא חטפה איזה וירוס או חולי מדבק, שידביק את הילדים ובכלל את הרקדנים בלהקה. על כן בצעד חכם הרימה את השפופרת וחייגה לקבוע תור לרופאת המשפחה הנעימה שלהם. וכך אמרה :"דר, אני מבקשת להתקבל אצלך בדחיפות". הרופאה ענתה מהעבר השני של הקו בעוקצנות: " מה קרה? אצלך הרוב דחוף, נדמה לי" מלה השיבה: "נהיתי ירוקה. את תאמיני כשתראי אותי" הרופאה נעתרה מיד לקבלה בצהרי היום. הרופאה לא נבהלה כלל ממה שראתה. לטענתה, התופעה מתרחשת בגיל המעבר, כשיש טריגר המעורר קנאה, מופעלים מיצי כיס המרה, שוטפים את הגוף ומתנקזים עליו. לעיתים עודף קנאה מייצרת עודף מהחומר הירוק, הניכר בחוץ דרך נקבוביות העור. בסוף ההסבר העזה הרופאה לשאול, אם יש רקע , שיתרץ את התופעה שכעת קיימת אצלה? כמובן, מלה השתפכה לפניה בפירוט רב. גם הרופאה חוותה מצב ירוק בעבר עם בעלה, והיה לה חשוב לספר אף היא את אשר ארע לה על מנת להגביר את הנימוק הרפואי כך שישכנע סופית את הפציינטית שלה בסבירות גבוהה," שדברים כאלה מתרחשים בחיים". מלה צוותה על ידי הרופאה לערוך שלוש פעמים ביום אמבטיות פושרות עם החומר קומפור למען ריפויה המהיר. בינתיים הזוג החדש חגג את עלומיו האבודים של איוואן. הוא הוכיח לצעירה הממולחת, כי כוחו ואונו במותניו. תוך כך ניצלה הצעירה רגע של שינה דשנה שלו והעתיקה את מספרי כרטיס האשראי שלו, כדי להתלבש על החשבון כצעד מקדים. כמו-כן העתיקה את כל מספרי הניידים של הצעירות שקדמו לה בהתפרפרויותיו על מנת לסחוט אותו כספית, אם לא ילך חלק על פי התוכנית שלה לכבוש אותו עד דלא-ידע. כעת שקטה. היא צברה מספר יתרונות מוחץ על פניו, והוא עדיין לא ידע דבר על נחש הצפע שגידל בלהקתו. בתקופה זו הם בילו כשיכורים. הלכו לבתי מלון לישון התפנקו במיטה בסופי שבוע, ולא הייתה כוונה לאיוואן לשוב הביתה. אולם מרירתה של מלה לא הניחה לה לשבת שקטה ללא פעולה. היא החלה לבדוק באינטרנט, מהי הירקות הזו, ומהי ההגדרה של ידועה בציבור, וכיצד תעזור לעצמה כנגד המצב. מחד היא ציינה בלבה ,כי מה שעשתה לבעלה עם לארה מאחורי גבו משול לבגידה,לכן היא מקבלת בחזרה באותה מטבע ואל לה להלין, כי היא הייתה הראשונה לבגוד. מאידך כל שנות הנישואין לא יכולות להימחק כך בהינף יד בלי לשמור מידה מסוימת של הוגנות זה כלפי זה. כעבור שבועיים חלפה ירקותה והיא בשלה למזימתה ולמשימתה הבאה-כיבוש בעלה בחזרה ובמהרה! היא רקחה רעיון אפל ונועז- אך מה ומי יעצרו אישה זועמת כדובה וכלביאה יחדיו? היא חשבה, שלא יקרה לה דבר, אם תשלח באמתלת יום הולדת ללארה בקבוק בושם, שבו תטפטף כמות קלה של רעל ,החודר לעור. לארה תחטוף לפחות קלקול בטן ואולי אף יותר מזה, אבל היא הייתה בשלב, שכבר לא היה אכפת לה. אם לארה תסולק מהשטח, ישוב בעלה אליה, כמו שלסי הכלבה שבה הביתה בשמחה ובדיצה. מסגניתה במחול נודע לה על כל מעשי הזוג וכיצד מתנהלים החיים כעת בלהקה. ביטולים רבים ואיחורים מצד השניים. היא תראה להם! לפני שובה לעבודה, ניגשה לספרית ועיצבה לה תסרוקת אחרת מהרגילה, כמו-כן התאפרה איפור עדין נאה שהלם את פניה, אפשר לומר, כי הצליחה במעט להצעיר את מראיה. הגיע יום ההולדת של לארה. הבקבוק נפקק מחדש בתוספת התרעלה ונשלח ארוז בקפידה לחדרה של לארה המופתעת. היא ידעה, שלא מגיע לה יחס טוב ממלה לאחר שפגעה בה ובגדה בה עם איוואן, יחד עם זאת ראתה בה אצילת נפש, שמתעלמת מדברים כאלה ומתעלה לכדי מתן מתנה עבורה!? בכל זאת היא בעלת אישיות מיוחדת, חשבה. כיון שלארה באותו יום אכלה כל מיני שטויות מעורבבות אלה בשאינן מתאימים לאחרים, חטפה קלקול בטן. על כך שמה בתנוכי אוזניה קצת מהבושם של הבוסית להתבשם קלות ולהרגיש חוגגת את יום הולדתה כראוי. לאחר חצי שעה שריססה את הבושם, חשה רע וכבר לא ידעה, האם זה מקלקול הבטן, או משהו נוסף. התעורר בה חשד, אך בתוכה דחתה אותו מכל וכול, ,כי ידעה שמלה בכל זאת אהבה אותה עד לא מזמן.. לא ייתכן שהיא הרעילה אותה.. היא צנחה על המיטה בחדר האיפור מחרחרת עד מותה. בבדיקת השוטרים לאחר המוות לא נמצאו בבטנה כל שיירים של רעל שיסבירו את מותה. הם לא ידעו שעליהם לבדוק מתחת לעורה קרוב לתנוכי האוזניים. מלה יצאה ללא פגע, אבל לא איפשרה לאיוון לשוב אליה בקלות. היא עוד הקשתה עליו את החיים, עד שנשבע, שלא ילך לרעות בשדות זרות… מלה מינתה באותה שנה מישהי חמודונת להחליפה כפרימה בלרינה והלהקה התאוששה אט אט מהמשבר ויצאה אף מחוזקת ממנו ומגובשת לתפארת. היה לי מותח מאד לסיים את הספר ולהיווכח שנעשה בו "צדק יחסי", כפי שייחלתי שיקרה. בינתיים מצאתי מדף בצד של ספרי מבוגרים וידעתי איפה למצוא אותו בפעם הקרובה. פעם לפנות ערב, כמעט שקעה השמש, ראיתי פתאום ששעת הסגירה של הספרייה מתקרבת וחשתי איך אני נישאת אל על באוויר, מתרוממת כמו על מכשיר דאייה ומרחפת מעל שדות ומרחבי מסלול טיסה של מטוסים קלים. זה היה בלוויית אימא, נדמה לי שהייתי רכובה על הגב שלה, והיה לי כיף גדול. לא האמנתי שאני דואה. ידעתי שאם אאחר לספרייה, אוכל את עצמי ולא אסלח לי. הריחוף היה בזק ונגמר כהרף עין. פתאום ניצבתי ליד דלת הספרייה. הדלת כבר ננעלה, כי שעת הסגירה הגיעה. ראיתי מבעד לחלון את הספרן הקשוח עומד ובידו הספר המיוחל והוא מדבר עם מישהו ומחזיק בספר ואף פותח אותו ומראה לאיש, כנראה, כמה הספר כדאי ומומלץ. התפוצצתי נגד עצמי ואמרתי בלבי: "מגיע לך, מגיע לך, למה איחרת? על איחורים משלמים!" לא יכולתי לבוא בטענות אל אמא, סך הכל רכבנו מהר עד לכאן. החלטתי לנקש על הזגוגית של החלון במטרה לשכנע את הספרן לפתוח לשנייה קלה את הדלת. חייכתי את חיוכי הכובש על מנת להשפיע עליו. הוא הביט בי מבעד לזגוגיות משקפיו וזגוגית המבנה של הספרייה ועיניו נראו עוד יותר קטנות ורעות. אמרתי לעצמי: "הגזמת!" מה אני רוצה ממנו, הוא בטח צריך לחזור הביתה למשפחה שלו, לילדים שלו. .לא? חוץ מזה, מי יודע מה הוא יגיד לי, בטח מצא את הספר המבוקש במסתור ,איפה שהחבאתי אותו והוא עלול לשאול אותי, למה עשיתי את זה, ואולי ייתן לי קנס או עונש, לא לקבל עוד ספרים בספרייה שלו. עמדתי מבוישת, ולא ידעתי מה לומר. החלטתי- אין לי מלים כעת ועדיף לשתוק. אם יהיה לי מזל, הוא יסכים להראות רצון טוב, ואם לא- הדלת תישאר נעולה. דווקא השתיקה שלי הייתה הכי משכנעת, ראיתי אותו ללא התרעה ניגש ומסובב את המפתח כדי לפתוח את הדלת. באתי להיכנס" ופתע התעוררתי ואני במיטה אשה בוגרת, סבתא ושואלת עצמי, מה פתאום חלמתי את החלום הזה? האם בגלל אהבתי לספרים? בגלל געגועיי לאמי, שנהיתה שונה ואחרת? האם למדתי, מה היה האופי שלי כשהייתי ילדה? לא בטוח, שנהייתי מרוצה יותר ונתתי לעצמי ציון עובר.