הרף עין

קולות מסקרנים של שיחות קטנות עולות מהחדרים. כל הדלתות פתוחות. אני קולטת חלקי מילים, צחקוקים חברותיים. אצלי שקט. אני נזכרת באשה מבוגרת, שצולמה לכתבת טלוויזיה כשהיא יושבת ליד שולחן פינת האוכל שלה ומדפדפת בספר קריאה. היא סיפרה אתמול לכתב הטלוויזיה, שבנה שאל אותה, בשיחה הטלפונית השבועית שלהם, מה קרה לקול שלה , הוא נשמע לו שונה. והיא ענתה לו, שהיא פשוט לא השתמשה בו כבר שלושה ימים. אני מתחילה לחשוש שזה יקרה גם לי.
אני יורדת לקנות קפה טוב וכריך. פוגשת חברה וותיקה. אני מלווה אותה לבניין הסמוך, שם מצפה לה פגישה. היא אומרת לי שהיא חשבה עלי בימים האחרונים אנחנו קובעות לשתות קפה ביחד מחר בבוקר. אני מרגישה אסירת תודה. יש לי מה לעשות מחר בבוקר.
חבורה של תיירים, בכל מיני צבעים, דוברי צרפתית, הולכים אחרי המדריך שלהם בשדרות רוטשילד. חלקם מתבוננים סביבם בסקרנות, אחרים מפטפטים ביניהם. בחור עובר מולם, אוחז ברצועות שלושה כלבים גדולים, מתוקים. אני רוצה ללטף אותם. על שביל האופניים עומד ארגז גדול ולידו כלב רועים יפה, מתבונן כמוני על העוברים ושבים. תיירת אחת בכובע קש גדול ושמלה פרחונית שמתנופפת ברוח הסתיו הקלילה, מתלהבת, עוצרת את הילוכה, מתקדמת קצת לתוך שביל האופניים ומפנה את המצלמה שלה אל הכלב. לפתע מגיחה במהירות רוכבת אופניים שחורת שיער בעלת פנים גדולות וכועסות, נוזפת בעברית דוקרנית בתיירת הצרפתייה: "מה את חושבת שאת עושה?!!" וחולפת על פניה, עוד מעט הייתה דורסת אותה. התיירת מדלגת אחורה בזריזות. לא מוציאה הגה בתגובה. בינתיים חולף עוד רוכב קורקינט במהירות על השביל העמוס. עיר ללא הפסקה.