הרי את מקודשת לי- פרק 7 (חלק ב')

למחרת בבוקר, יצאתי כמו תמיד החוצה לקחת את העיתון שאליו יש לי מנוי "ידיעות אחרונות".
אבל מה, לא פתחתי במגזין הסטייל כמו תמיד, אלא במודעות דרושים. אני שונאת את המודעות האלו!
אבל אין לי ברירה אחרת, אם אני רוצה שעדיין יהיו לנו חיים (כביכול…) אני צריכה להתבגר ולצאת מהבית. אבי סומך עליי, המשפחה סומכת עליי, אסור לי לאכזב אותם. במיוחד שעכשיו ענבר בהריון, זה רק נהיה יותר ויותר קשה עם כל ההוצאות. (במיוחד כשיאיר לפיד הוא שר האוצר)
מצאתי מסעדה פה בהרצליה שצריכה יותר עובדי מטבח. חשבתי לעצמי שאני כבר בבית עושה את מטלות המטבח די טוב, אז למה לא לנסות לעבוד בזה?

בצהריים החלטתי שאני מספרת לבנות שאני הולכת לעבוד ושמעכשיו אבא הולך להישאר בבית איתן.
אז בערב הכנתי ארוחת ערב טעימה, וכינסתי את כולם.
"אמממ, האוכל טעים ממש טעים, טוב נו, מה את רוצה שאקנה לך עכשיו?" אבי אמר. היה חייב להזכיר את ימים עברו..
"למען האמת, אני לא רוצה כלום. אני למען האמת חייבת לספר לכם משהו אחד שמח, ומשהו אחד פחות שמח." השבתי.
"אז תספרי כבר, אני רוצה ללכת לישון כבר!" ענבר הוסיפה. כולם יודעים שהיא לא באמת הולכת לישון, הא הולכת לדבר עם דין בטלפון על כמה היא אוהבת אותו.
"טוב, לא ארחיב בהקדמה. בחיי, את מזכירה לי את אימא שלי…" אמרתי, אבי נקרע מצחוק. הא מכיר את אימא שלי טוב מאוד לכן ידע שזאת לא מחמאה בדיוק.
"נו אמא אני באמת רוצה ללכת לישון…" שיר אמרה והתחילה לפהק. אז התחלתי:
"טוב, החדשות הלא כל כך טובות הן שאבא איבד את העבודה."
"יופי, בדיוק מה שהיינו צריכים, בדיוק עכשיו.." ענבר אמרה בעצבנות שקטה. אוך, אני שונאת עצבנות שקטה!!!
"רגע, חכי עם זה רגע, עד שתשמעי את החדשות הטובות. אני מצאתי עבודה!"
"באמת?! וואו אלו חדשות טובות באמת! מתי את מתחילה לעבוד יקירתי?" אבי התפרץ פתאום, הוא כמעט נפל מהכיסא מרוב האושר שהיה לו.
"זהו, שרק מצאתי את העבודה. אני עדיין לא בדקתי כלום…" אמרתי בדרך הכי לא מבאסת שיכולתי, על הפרצופים של כולם יכולתי לראות שזה לא ממש עבד לי.
"יופי אמא. יש לך כל כך הרבה אחריות!!!" ענבר אמרה כבר לא בעצבנות שקטה, אלא בעצבנות מממממממשששש מתפרצת.
"יש לי מספיק אחריות אם הצלחתי לגדל אותך ב15 שנים האחרונות!!"
אוקי עכשיו אני מתחרטת שאמרתי את זה.