הרי את מקודשת לי- פרק 7 (חלק א')
כשאבי יצא מהמקלחת והתלבש, קראתי לו. אך הוא התעקש להישאר בחדר שלנו כי הוא "עייף", (כולם יודעים שזאת הדרך שלו להתחמק מהעצבים שלי). אני גם התעקשתי על שלי, שיצא החוצה, אבל הוא התעקש. אז ככה התעקשנו במשך חצי שעה עד שאני ניצחתי (ברור).
אנחנו ישבנו בשולחן במטבח, אבי הרכין את ראשו.
"אבי, אבי, תסתכל לי בעיניים." אמרתי לו ברוך.
הוא הביט בי במבט מסכן כזה של "לא עשיתי כלום..", היה לי מאוד קשה עם המבט הזה. מכיוון שפעם ראשונה בחיים שלנו יחד, אבי ממש מתפרק.
"אני לא כועסת עליך.. אני יודעת שזאת לא הייתה אשמתך, אני מבינה אותך ואת הרגשות שלך." אמרתי לו עוד פעם ברוך, כדי שירגיש בטוח איתי.
"אורית, אני כל כך מצטער. אני גרמתי לפיטורים שלי." הוא אמר לי בקול חנוק. אני שאלתי את עצמי 'איך זה קרה?' אבל לא שאלתי אותו, חיכיתי שיאמר לבד.
"אני כל היום רק התבטלתי במשרד, אני שתיתי קפה והתחלתי עם המזכירה שושנה. אני אדם נורא, מגיע לי להיות מובטל." הוא אמר לי בפחד ועצב רב.
"או, טוב, אני לא יודעת ממש מה לומר, אבל אל תהיה מדוכא. תמצא בקרוב עבודה חדשה. ואם לא… לא תהיה לי ברירה… אלא שאני אצא לשוק העבודה." אמרתי, הייתי בלחץ מהמחשבה הזאת, אף פעם לא עבדתי! כל הילדות שלי הייתה מפונקת מאוד ואפילו כשהתחתנתי רק אבי עבד כל הזמן.
"אבל את אף פעם לא עבדת, איך תדעי לעבוד עכשיו?" אבי אמר לי בדאגה כלפי.
"אני אהיה בסדר, אל תדאג לי, אני אדם בוגר." אמרתי לו, מכיוון שיש לו מספיק דברים לדאוג להם.
תגובות (0)