הרי את מקודשת לי-פרק 5

חיכיתי עד הערב כדי לדבר עם אבי. כשהוא חזר רצתי אליו: "אבי תקשיב, אנחנו צריכים לדבר.." אמרתי אבל הוא לא נתן לי לסיים: "אני לא מדבר עם ענבר יותר! מבחינתי עד שהיא לא מפילה את התינוק הזה היא לא הבת שלי יותר."
הייתי המומה. כמה הוא יכול להיות בן אדם רע?
"אבי אני לא רוצה לדבר עם ענבר עכשיו, אני רוצה לדבר איתך דווקא." אמרתי לו.
"אוריתי, תקשיבי, את רוצה להיות בעניין של רגשות? אז בסדר, אני מאוד עצוב ומאוכזב מהקטע הזה עם ענבר. אז את יכולה לעזוב אותי ולתת לי להתקלח בשקט?"
פעם ראשונה שאבי באמת מראה את הרגשות שלו. אז הצלחתי ביום אחד לפתוח גם את ענבר וגם את אבי רגשית?! הישג מבחינתי.

יום למחרת הייתי צריכה ללכת לבקר את אמא שלי בבית האבות. קוראים לבית האבות הזה: "בית ג'ונסון" כי משהו בשם ג'ונסון הקים אותו, ממש מתוחכם.
בית האבות הזה די קרוב לבית שלי אבל לא יותר מדי קרוב. אז אני מנצלת את ההזדמנות הזאת לנסוע על אופניים, כי הרופא שלי אומר לי שאני צריכה להיות יותר ספורטיבית.
כשנכנסתי לחדר של אמא שלי היא צפתה בטלוויזיה בתוכנית על דובים. אמא שלי אוהבת דובים. אז אני התחלתי שיחה: "הי אמא, מה שלומך?"
"בסדר מותק, תני לי לצפות בתוכנית טוב?" היא אמרה לי במהירות.
"טוב אמא, אני באתי ברוב הנחמדות שלי לבקר אותך, ואת מגרשת אותי. ממש מעולה." אני כבר רגילה לזה, אבל זה עדיין קצת מעליב כל פעם מחדש.
"אל תגידי לי שאת נעלבת יקירה…" היא אמרה באדישות כאילו זה כלום שבן אדם נפגע.
"לא אמא, אני לא נעלבת." שיקרתי. אני לא רוצה שהיא תתחיל לחפור לי על מה שהיא עברה בחיים ושהיא אף פעם לא בכתה מזה ובלה בלה בלה… אני באתי למטרה מסוימת. אני באתי לספר לה על ענבר.
"אמא, יש לי משהו לספר לך. משהו מאוד מאוד חשוב שאני צריכה את העזרה שלך בו." אמרתי לה לאט כדי שיהיה לה ברור. היא הגיבה: "מה זה?"
"זה קשור לענבר.. היא סיפרה לי ולאבי משהו מאוד טרגי אתמול." אמרתי, והאמת נשמעתי קצת חנוקה.
"תפסיקי עם החפירות של ההקדמה, ותגידי לי מה העניין?" היא העירה. ואני המשכתי:
"ענבר בהריון אמא. לי ולאבי.." היא לא נתנה לי לסיים וצרחה: "מה?!"
"כן אמא. תאמיני או לא. לי ולאבי אין מושג מה לעשות עכשיו. אנחנו מאוד מבולבלים ועצובים. תעזרי לי?" ביקשתי, והייתי די בטוחה שהיא תגיד כן כי היא אמא שלי אחרי הכל.
"אין לי איך לעזור לך במקרה הזה יקירה, את ואבי צריכים למצוא את הדרך בעצמכם."