הרופא מאתונה – פרק ב

לקראת רדת הליל של אותו היום, שב טימותי אל בית משפחתו.
הוא החנה את מכונית המרצדס השחורה שלו ליד מזדה אפורה ולא מוכרת. בתהיות רבות, הכניס את מפתחו למנעול הדלת וסובב פעמיים. נראה שהדלת הייתה נעולה גם מבפנים ולא הייתה לו אפשרות לפתוח אותה.

"דספינה!" הוא דפק בחוזקה על דלת העץ העבה.
מתוך הבית, שמע לחשושים לא ברורים באנגלית דווקא, שפה שדספינה יותר מ'לא אהבה'.

"דספינה תפתחי כבר!" צווח ביוונית, כאילו דיבר אל הדלת עצמה.

"רק שנייה," שמע אדם אומר מבעד לדלת.

על אף רצונו העז של טימותי פשוט לעקור אותה ממקומה, הדלת נפתחה בזהירות ואטיות רבה. להפתעתו, האדם שעמד במפתן הדלת לא היה רעייתו. איש ממושקף נמוך קומה ובעל כמות מוגזמת של ג'ל בשיערו השחור והדליל במילא קיבל את פניו. מה שפחות השאיר מקום לדמיון בנוגע לזהותו הייתה החליפה המגוחכת והעצומה שלבש לגופו הצנום.
טימותי לא הוציא מיד מילים, הוא רק בחן אותו מספר פעמים מן הרצפה עד למעלה, לראש מלא הג'ל.

"טימותי קונסטנטינו! הרופא מאתונה! נחמד סוף-סוף לפגוש אותך!" אמר בחיוך עצום ומוגזם.

הוא רצה לצעוק עליו, הוא רצה פשוט לבעוט אותו מביתו, אך כאשר הבחין ברעייתו יושבת לה בפינת הספה בסלון ופשוט בוהה ברצפה בחוסר רצון הוא בלע את רצונותיו עמוק לתוך גרונו והתאפק.

"אני מניח שאתה מופתע כי אחד כמוך אמור לדעת נימוסים מה הם", הוא עורר את טימותי חזרה למציאות. דספינה בינתיים אספה את שיערה השחור והמתולתל לכדי זנב סוס צמוד לקרקפתה, מנסה עוד להתעלם מנוכחות בעלה.

"לפי החליפה, אני מניח שאתה שוכר נדל"ן? יועץ השקעות? ברוקר? סתם איש עסקים?" את המובן מאליו טימותי לא נקב.

"ניחושים טובים, אולי תנסה עוד אחד, מקסימום אגלה לך", אמר וניקה את עניבתו האדומה והמנוקדת מאבק בלתי נראה.

"עורך דין, וזה הניחוש האחרון שלי", אמר טימותי שנמנע מלהמשיך להביט על דספינה הישובה.

"כל הכבוד," הוא מחא כף בנימה מתנשאת ומזוייפת, "נעים להכיר, עורך הדין ג'ונתן סטון", הוא הניף ידו אל עבר טימותי.

טימותי התמלא חלחלה למשמע השם. עורך הדין ג'ונתן סטון. אותו עורך הדין שאמילי, רעייתו לשעבר של חברו הקרוב ביותר, רוג'ר, שכרה במטרה לרושש אותו.

"אתה באמת מאוד מופתע היום אדוני," העיר העורך דין זריז הידיים.

"דספינה!" הוא כמעט ודחף את עורך הדין מעליו כדי להכנס לביתו שלו.

דספינה לא הרימה מבטה אליו, היא נשארה קפואה במקומה.

"בשביל מה כל זה? בשביל מה את רוצה להתגרש?" שאל אותה ביוונית.

כשזו לא ענתה ונשארה בעלת אותה הבעה בדיוק כפי שהייתה לה כשנכנס, הוא הסמיק מכעס.

"למה את לא עונה לי?! את יודעת טוב מאוד שלא עשיתי שום דבר רע! למה את מתייחסת אליי כמו אל איזה פושע או אדם רע?! עכשיו את יודעת לשתוק?! תעני לי כבר זקנה!" הוא בסופו של דבר לא שלט בעצמו וזרק את שלט הטלוויזיה על הרצפה בעוצמה רבה.

דספינה ניסתה בכל כוחה להישאר קפואה, אך בסופו של דבר, ברחה לה דמעה, וכשזו השתחררה, זרם הבכי שנמנע מלהיפסק גרר אותה אל המטבח בריצה, הרחק מבעלה.

"אני לא מבין יוונית או משהו, אבל נראה לי שדבר כזה, הוא עילה לתביעה", עורך הדין סטון שם ידו על גבו של טימותי בקלות.

"למה היא לא מדברת איתי פתאום? זו איזו הגנה משפטית שאתה משתמש בה?" הוא זז במהירות ממגע ידו בגבו.

"האמת היא שלא, זו לחלוטין בחירתה", סטון שילב ידיו מאחורי גבו.

"אני לא מאמין לך, אם מישהו פה צריך להגיש תביעת גירושין זה צריך להיות אני!" הוא חזר והביט אל תוך עיניה של דספינה.

"אתה?!" דספינה שבה מן המטבח בעיניים יבשות והפעם, היא דיברה באנגלית.

"כן, אני! אני זה שסובל מהקריזות שלך כל יום מחדש! כל יום!" הוא רקע ברגלו.

"אתה סובל?! אתה לא מקשיב אף פעם לאף מילה שלי! אני קיר מבחינתך! לא שווה פרוטה! ואז, אתה פשוט בורח לזונה שלך!"

"תשתקי! ניקול היא לא זונה!"

"לא זונה?! תגיד לי שהיא לא זונה כשהיא שוכבת איתך אחרי שמימנת לה מכונית ובגדי פאר! תגיד לי!" היא דחפה בפניו את פירוט הבזבוזים מחשבון הבנק המשותף שלהם.

"אוי, שכחת שיש לכם חשבון בנק משותף, טעות של מתחילים", אמר סטון.

"אז מה שהוא משותף? כל הכסף שנמצא בו הוא בגלל שאני עבדתי קשה כל חיי! את לא עבדת שנייה אפילו מאז שכף הרגל שלך דרכה במדינה הארורה הזאת!" היא קימט את עותק הפירוט וזרק אותו לפח.

"מעניין מאוד, ובמה בדיוק אותה הניקול עובדת פאנוס שאין באפשרותה לממן לעצמה מכונית?" סטון התערב שוב.

"תקשיב לי ותקשיב לי טוב, פושע בחיוך וחליפה שכמוך! אתה לא תקרא לי פאנוס, לא תזכיר את שמה של ניקול ואם לא תעוף מהבית שלי ברגע זה אני אתבע אותך על הטרדה!" טימותי תקע אגרופו בשולחן הקפה שהיה ליד הספה.

"אני אתחפף כי סוף-סוף גילית נימוסים וביקשת, אבל זה לא מציל אותך מכלום, בעצם יש לי את כל הראיות שאני צריך בשביל להוכיח שיש כאן אלימות במשפחה, והאמת היא שאין גם צורך באלימות ודי בהזנחה רגשית בשביל להפליל אותך על כך,"

"הזנחה רגשית?! אני דואג לילדים שלנו יותר מהזקנה הזו כאן לידי!"

"אז אמור לי טימותי, היכן ילדיך?"

"ישנים, אני מניח", טימותי העביר ידו בשיערו במבוכה כאשר הבין ששכח לחלוטין מקיומם באותם הרגעים.

"ובכן, לא. הם כרגע במעין תחקור פסיכולוגי במעון ממשלתי שאמור להבהיר קצת את המצב בבית ואם אחד מכם ראוי בכלל לגדל אותם", הוא אסף את תיק העור שלו על כתפו.

"מי איתם?!" טימותי שאל בפליאה, כאילו התכוון לרוץ לחפש אותם עוד רגע.

"אחותך", ענה סטון.

"רגע, זה אומר שגם דספינה לא ראויה?" הוא שאל את מה שבאמת עניין אותו בכל הנושא.

"מבחינה כלכלית היא גמורה, אפילו לי אין אפשרות לסייע לה. אתה מאידך, נראה די מעורער נפשית, אז עד שיוכח אחרת, להיתראות", הוא יצא מן הבית באנחת רווחה שכל השגעון מאחוריו.
דספינה פנתה גם היא ללכת לדרכה.

"לאן לך יש בדיוק ללכת?" הוא שאל כשראה שהוציאה מן ארון המעילים מזוודה מוכנה.

"מעון לנשים מוכות, עד שיוכח אחרת," היא קרצה לו ויצאה בחיוך.

הוא רץ בעקבותיה במטרה להטיח בה שלל קללות וגידופים, אך כאשר מבטו פנה החוצה, ראה אותה נשענת על קיר הבית ובוכה את נשמתה בהס, עד כדי כך שלא הבחינה שהוא צופה בה. במקום להחריף את המצב, הוא שב חזרה הביתה, זרק עצמו על הספה וכשראה שדספינה עלתה כבר על המונית ונעלמה מן טווח הראייה שלו, הרשה לדמעותיו לזלוג.
"אני אידיוט", פלט מגרונו.