הרופא מאתונה – פרק א
הוא התעורר למשמע צחקוקים ודיבורי סרק.
הקול ששמע היה הקול שרצה לשמוע כל אותו הערב, טרם נרדם.
מה לעזאזל הייתה השעה? לא ממש היה אכפת לו, כל שרצה היה לראותה.
"ניקול!" הוא קרא בלא מודע.
"אני אחזור אליךָ עוד כמה דקות", הוא שמע שאמרה למישהו בטלפון.
כשנכנסה אל החדר, היא לא דיברה. הבעת פניה לא הייתה שלמה, אבל היא ניסתה לזייף חיוך.
על גופה לבשה מעיל זמש חום עבה ומתחתיו כ-2 שכבות של שמלות, הוא לא הצליח לפענח אם רק חזרה או שהתכוננה ליציאה.
"התגעגעתי אליך", אמרה והתיישבה לצידו במיטה.
הוא התפתל כמו כלבלב כאשר ידה התחילה ללטף את שיערו השחום והעבה.
"איפה היית אתמול בלילה?" הוא חייך וקם לתנוחת ישיבה.
"אמרתי לך!" היא דחפה אותו קלות.
"אה נכון, נכון! סליחה! את יוצאת?" הוא ליטף את צווארון מעילה.
"לא, רק עכשיו חזרתי, אבל חשבתי ללכת לקנות כמה דברים", אמרה וניסתה להסית את מגעו ממנה.
"חשבת להעיר אותי?" מבטו הבחין בסופו של דבר בשעון שהיה בצדה השני של המיטה, והורה כי השעה עשרים ל12.
"היית כל-כך שלו ועמוק בשינה שלך שפשוט לא יכולתי", היא הרגישה את הקור שנוצר בינם והתקרבה אליו לחיבוק.
"אני מניח שאני יכול לאחר קצת לעבודה," הוא הושיט יד כדי לפתוח את מעילה.
"למה באת לכאן אתמול בלילה?" היא שאלה בעודה מאפשרת לו לעשות בה מה שרצה.
"את כבר מכירה את שגרת החיים שלי עם דספינה", הוא המשיך בשלו.
"ובגלל שאני מכירה את אותה שגרת החיים, אני תוהה," היא הסיתה את פניו כשניסה לנשק אותה.
"שוב פעם?" הוא נאנח.
"למה אתה לא מתגרש ממנה?" היא התרחקה ממנו ושילבה ידיה.
"אבל הסברתי לך כבר," הוא לבש חזרה את חולצתו מתוך הבנה שלא יקבל מה שרצה.
"לא חשבת אף פעם שיהיה טוב יותר לילדים כשהם לא יסבלו את השנאה שיש בינך לבינה?" ניקול לא זזה ממקומה.
"ניקול, אין לך ילדים, אז מן הסתם את לא מבינה, אבל זה לא עובד ככה," הוא סידר את שיערו המפוזר במראה.
ניקול עקמה את שפתיה למשמע מילותיו.
"ילדים להורים גרושים סובלים יותר", הוא סיכם.
"ילדים להורים פחדנים סובלים יותר", היא קמה ואמרה.
"אני לא פחדן, אבל אם את לא מבינה תנסי לפחות להתחבר לקו המחשבה", אמר וניסה לנשק אותה בלחייה.
היא דחפה אותו קלות ממנה ולבשה את חלוק הבית האדום שלה.
טימותי נחל אכזבה, אבל לא היה לו זמן להתבכיין על כך.
"תזכרי ניקול, את אהובתי היחידה", אמר כשפסע החוצה מן הדירה.
היא לא ענתה ורק נעלה מאחוריו את הדלת.
אז כן, היא קיבלה ממנו דירה בחינם, וכן, בזכותו יש לה מכונית יד שנייה, אבל משהו חסר היה במשוואה. היא רצתה לקבל מעמד של אישה שווה.
עליו להקריב הכל למענה, אבל טימותי לא אחד כזה. הוא מפחד מהצל של עצמו.
רק אפשרות אחת נגלית בפניה למימוש המטרה שכל-כך רצתה להשיג.
עליה היה לבצע את השיחה שממנה כל-כך נמנעה כל השנתיים.
"כן?" טון זועף וחסר רצון נשמע מבעד לנייד שלה.
"רוג'ר יקירי! כמה זמן לא שמעתי את הקול הנעים הזה! מה שלומך?"
"מי זאת?" שאל באדישות.
"ניקול, ניקול זיידמן! מה איתך? נעלמת לי!"
"זיידמן? מה קרה שנזכרת בי? אין לקוחות?"
"מצחיק היית ומצחיק נשארת!" ניקול ענתה בגיחוך למרות שכבר רצתה לסיים את השיחה הארורה.
"זה בטוח, אבל את פחות. מה את צריכה?"
ניקול לקחה שאיפה על מנת להירגע – "זוכר את מסיבת הרופאים המופלצת ההיא שלקחת אותי אליה איתך?"
"את בטח מדברת על האחרונה, עם טימותי והכל?"
"כן, טוב, הנושא הוא טימותי," היא ניסתה להשחיל.
"מה לך ולו?"
"לי ולו? ממש כלום! אבל לו ולאחת העובדות? המון! תוכל בבקשה לשלוח לי את סידור העבודה שלכם? אתה יודע, שיבוץ המשמרות של כל רופא, או רק של טימותי אם אפשר,"
"ותני לי לנחש, את או ההיא שטימותי משחק איתה תשלחו אותו לדספינה?"
"זאת טרחה?"
"האמת שבכלל לא, אני פשוט דואג שזה לא יעבוד", הוא גיחך.
"יש לנו את כתובת הדוא"ל שלה, הכל טוב"
"יופי, תנו לה כבר סיבה להתגרש מהאפס הזה"
"אגב, די התגעגעתי אליך"
"ניקול, מתוקה, אף פעם אל תשכחי; אני רופא ואת זונה", הוא אמר וניתק לה את הטלפון בפנים.
ניקול ידעה שזה לא יעבוד, הוא בטח גם כבר עשה חושבים והבין שהם עבדו עליו באותה המסיבה.
מיואשת ומותשת, היא הרתיחה לעצמה מים בקומקום וזרקה את עצמה על הספה במטרה לחטוף תנומת צהריים קלה.
אבל כעבור דקות אחדות קיבלה לנייד שלה את התמונה שכל-כך רצתה.
סידור העבודה של דר. טימותי קוֹנְסְטַנְטִינוּ.
תגובות (0)