הרופא מאתונה – מבוא

השעון הורה שכמעט חצות, אך דֵסְפִּינַה לא הפסיקה לייבב.
"פָּאנוֹס אתה כך ופָּאנוֹס עשית כך!" הוא שמע כבר כל ערב מדי יום.
מילותיה נכנסו לאוזנו האחת ויצאו מהשנייה כגל בחוף הים. משמעות המילים התמוססו כקצף גלים מבחינתו.
הוא תהה אם פשוט לצאת לריצה בחוץ עד שתרגע, או שמא להסתגר באחד החדרים כמו שעשו ילדיהם.
בעודו מקבל החלטה, הוא חש את ידה אוחזת בכתפו, "אתה מקשיב לי בכלל?!"
הוא לא ענה, רק הביט בה למספר שניות שבהן צרח השקט הגס שהקרין משפתיו.
הוא שחרר את כתפו מאחיזתה ופסע אל עבר דלת הכניסה.
ביציאתו, יכול היה לשמוע אותה פורצת בבכי עז, אך היה זה מאוחר מדי לשוב ולשאול לשלומה.
הוא התחיל במסלול הריצה הרגיל שלו.
במורד הגבעה מביתם, אל הכנסייה האפרורית והריקה, וימינה אל דרך העפר שהובילה ללונדון.
הוא חש לפתע טיפות שאט-אט צונחות על ראשו.
תוכניתו סוכלה, החל לרדת גשם.
הוא נאנח והניח לטיפות לזלוג על פניו; הן הקנו לו תחושת טיהור מסוימת.
הגשם החל להתחזק והוא ידע שעליו לחזור פנימה אל ביתו או למצוא איזשהו מחסה.
כן, ברור! הוא ישוב אל ביתו. אך לא לזה של משפחתו, אלא אל דירתו במרכז לונדון, שם הוא בטוח ימצא נחמה!
כמובן שעליו ליידע את ניקול על בואו, אך זה כבר לא סיפור כמו לשוב לשממה העוינת של רעייתו.
הוא התניע את המרצדס השחורה, שלח לניקול את ההודעה ויצא לדרכו.
ברדיו התנגנה אותה המנגינה הישנה של Come Undone.
מילים כמו "Who do you need, who do you love when you come undone?" הדהדו בראשו ורדפו את מחשבותיו בעת הנסיעה.
תשובתו לשאלה הייתה תמיד "ניקול".
למי פנה בעת צרה? מי תמיד תהיה שם למשמע צרותיו? רק ניקול.
הוא לא יכול כבר היה לחכות לראותה.
היופי השובה, הגיל הצעיר, החכמה יוצאת הדופן, כל פרט ופרט בה רק חיזק את רגשות הגעגוע שלו אליה.
הוא כבר הצליח לשמוע בראשו את קולה. אח, קולה המתוק והנעים.
כשהגיע והחנה את מכוניתו בבנין, בדק שוב את מצב ההודעות בנייד שלו.
שום תשובה מניקול. גם מכונית הרנו האדומה והישנה שלה לא חנתה שם.
הוא רץ אל פתח הדירה ופתח אותה באמצעות המפתח המקורי שהיה לו.
"ניקול!" קרא בקול אפוף הסיגריות שלו.
אך שום רעש לא נשמע מכיוון כל החדרים בדירה.
בחדר השינה והסלון ריח בושם מתקתק עדיין נכח באווירה.
הוא בחן כל חדר וחדר בקפידה, שום סימן לנוכחותה.
על המיטה בחדר השינה היו זרוקות מספר שמלות חושפניות ובוהקות, שמבט חטוף בהן היה גורם לך לחשוד שהיו שייכות לאיזו חשפנית, או חלילה, איזו פרוצה.
לפתע, הוא שמע את הנייד שלו רוטט.
הקלה נחה עליו כאשר ראה את ההודעה שכתבה לו ניקול.

"לא יכולה לענות עכשיו, אני משגיחה על חתונה שארגנתי לאיזו בת של אוליגרך, אבל אתה מוזמן לדירה בכל מקרה, אם תישאר אפגוש אותך בבוקר (; "

כשהניח את הנייד על השידה הלבנה שליד המיטה, הוא חש את ליבו מתמלא פרפרים כמו ביום בו פגש את הנערה הבלונדינית ובהירת העור.
הוא יכול היה לראות את פניה מול עיניו.
עיניי החתול האפורות, האף המחודד והקטן, הנמשים שעליו והשפתיים העדינות והרכות שהיו צבועות כמעט תמיד באדום בוהק.
במחשבות פורות בניקול הניח לעיניו להיעצם ומבלי לתכנן, פשוט נרדם.