הרומן שלי עם ירושלים – הליכה לסופר

ביום ההוא החלטתי שאהיה פרודוקטיבית. לא בכל יום אני מחליטה שאהיה פרודוקטיבית אבל יש ימים שבהם אני קמה מלאת אנרגיה וקובעת בהחלטיות שהיום, כן ממש היום, אבצע את כל הרשימות האינסופיות של המטלות שלי, שטרם נכתבו במלואן יש לציין. אני אוהבת רשימות, פעולת המחיקה של מטלה מהרשימה מספקת תחושה עילאית משהו.
אז החלטתי ביום ההוא שבוודאות אהיה פרודוקטיבית וישר פניתי למשימה מספר אחת – קפה.
יש אנשים שבשבילם קפה הוא משקה חם, לעיתים כזה שנועד לעורר אותם, אבל לא אצלי. הו לא. קפה זה טקס, שתיית קפה היא אי של שלווה וודאות בתוך העולם המשוגע שלנו וככל ששתיית הקפה תתארך – כך ייטב.
וכך קרה שלא מאוד התחשק לי לצאת מהבית ביום הזה, האחד שבו החלטתי שאהיה פרודוקטיבית, ולפיכך דחיתי ודחיתי את אחת המטלות החשובות שלי, זאת שאמורה לספק לנו מזון. תבינו, כנראה שממש הייתי זקוקה לרוגע וטקס הקפה הלך והתארך, מטלות פחות חשובות (אבל עדיין כאלה שכיף למחוק אותן מהרשימה) תפסו את מקומן בלו"ז שלי ובסופו של דבר התפניתי לסופר בחוסר רצון מובהק רק בשעות אחר הצהריים.
החלטתי להתעלות לדרגה אחת מעל פרודוקטיביות פשוטה – אותי לימדו להצטיין בכל דבר שאני עושה. אז החלטתי להיות גם יעילה וגם לתרום את מנת חלקי לסביבה ולקחתי את כל האריזות, פלסטיק, זכוכית ושאר ירקות, מתוך הנחה שאיפשהו ליד הסופר או בדרכי אליו אמצא מקבץ מחזוריות. לא כך היה.
בניווט עירוני מרשים בשבילים מפותלים עולים ויורדים (שהם תוצר של טופוגרפיה הררית ותכנון שתקף לשנות ה-50 במקרה הטוב) הצלחתי להגיע למקום שבו, לפי אלוהי הידע העולמי (הלא הוא גוגל) היה אמור להימצא מקבץ מחזוריות. בסריקה פשוטה הבנתי שאני רואה את הסופר שאליו כיוונתי אבל משום מקום לא מבליחות אלי הצורות האופייניות של מחזוריות עם השילוט הססגוני שאמור לעודד את כולנו להיות אנשים טובים ואכפתיים כלפי כדור הארץ. הצצתי הנה והנה – אין מחזוריות. החלטתי שאולי הן נמצאות במעלה השביל (וקיללתי את הרגע שבו הבנתי שאני צריכה לעלות עוד!) מאחורי בניין מגורים בשכונה שנראתה חדשה וקצת יותר יוקרתית מהשכונות בהן עברתי לפני כן. בינגו! זה בטוח המקום – חשבתי לעצמי. הרי אין כמו חיי בורגנות משופעים כדי להפנות את תשומת ליבך למצוקות ברומו של עולם כמו זיהום כדור הארץ בבקבוקי קוקה-קולה. לאחר עלייה די קצרה התגלה שהכניסה לשכונה הטעתה אותי מעט – השכונה לא כל כך חדשה, ולא כל כך יוקרתית כמו שחשבתי. מצאתי את עצמי עומדת מול מספר בניינים מאוד ירושלמיים ודי נאים למראה כשמאחורי זוג זקנים שהתמקמו בנוחות בחצר הבניינים על כיסאות פלסטיק. מצב המחזוריות בנוף – אפס. בשלב הזה החלטתי לזנוח את האמצעים הטכנולוגיים לניווט עליהם גדלתי ולהסתמך על השיטה הישנה והטובה, הלא היא התייעצות עם האנשים הטובים שנקרים בדרכי.
באמת חשוב לספר שעד כה נתקלתי בירושלים רק באנשים נחמדים ולכן היה לי יסוד סביר להניח שכל אדם שאפנה אליו ברחוב לכל הפחות ינסה לעזור לי. נראה שהניכור, שהוא לעיתים מנת חלקן של ערים גדולות, פסח על העיר הזו. אולי זה משום שבהווייתה ירושלים היא בכלל לא עיר גדולה, אלה אסופה של כפרים (סליחה שכונות) קטנים, אבל על כך בפעם אחרת.
עתה התלבטתי את מי לשאול. בינתיים לא ראיתי נפש חיה באזור מלבד זוג הזקנים שישב מאחורי והטלתי בספק את מעורבותם בסצנת המחזור הירושלמית. והנה, כאילו שמע כוח עליון את בקשתי, מאחד הבניינים יצא במהירות נער כבן חמש-עשרה, בדיוק בגיל שבו מעורבות סביבתית מתחילה לעניין את הנוער בימים אלו. לאחר שיח קצר הפנה אותי הנער אל הרחוב הראשי שלמטה (לרדת בחזרה את מה שעליתי) ואמר שהמחזוריות נמצאות לדעתו בהמשך הרחוב ליד תחנת האוטובוס – הוא לא טעה.
מרוצה מאוד מכך שהפכתי את העולם למקום קצת יותר טוב שמתי פעמי לסופר, מוכוונת מטרה לסיים את הקניה כמה שיותר מהר ולחזור הביתה. שמתי לב שהסופר הוא חלק ממרכז מסחרי קטן ומאוד מאוד ישן. המקום היה מלוכלך, אפרורי ומדכא וכלל מלבד הסופר גם מאפיה, פלאפל וסניף של בנק. גם בתוך הסופר שררה אותה אווירה מדכאת ומכיוון שזו הייתה הקנייה הראשונה שלי במקום התקשיתי להתמצא בו. נאלצתי לחזור פעמים רבות למעברים שכבר עברתי בהם כדי לאסוף מוצרים שפספסתי, לקבל שיחות טלפון מבן זוגי עם תוספות לרשימת הקניות ואף להיעזר בעובדי המקום כדי למצוא מצרכים מסוימים. מעייף למדי.
בתחושת ניצחון מסוימת ניגשתי לקופה. רגע לפני כן חירפתי נפשי בחיטוט במקפיאים כדי למצוא לבן זוגי את הבצק הספציפי שהוא ביקש – אני אלופה!
בעודי אורזת לשקית הרב-פעמית את המוצרים שהקופאית מעבירה מתחילה לחלחל בי ההבנה שהקניה יצאה קצת יותר גדולה ממה שתכננתי ושהשקית הולכת להיות קצת יותר כבדה ממה שתכננתי ושכל הירידות שירדתי בדרכי לסופר יהפכו עתה לעליות…
בסוף הקנייה ניסיתי בייאוש להרים את השקית. זה לא היה פשוט. החלטתי בן רגע להתקשר לבן הזוג שלי כדי שיאסוף אותי באוטו. הסופר אמנם לא היה רחוק מהבית אבל בכל זאת נאלצתי להמתין עם כל הקניות מספר דקות במרכז הקניות האפרורי. בעודי נכנסת לאוטו הבטחתי לעצמי שאני לעולם לא אצא לקניות ברגל בירושלים.