הרגע שזה נגמר

ישבתי על קצה הצוק שעל יד הבית הרעוע בו אני חיה.
הצורך לפול את כל הדרך למטה אל המים הגועשים נראה לפתע מפתה וכלל לא מרתיע.
אני נוגעת בעשב העלוב שבעונה זאת בשנה נהפך צבעו לחום צהבהב.
השקט מסביבי מחריש אוזניים, אפילו ציוצי הציפורים לא נשמעים יותר באיזור הזה של היער.
עליי העצים, שבאביב נצבעים בירקרקות וכתמתמות. כעת נצבעים בצבעים קודרים, נושרים על הקרקע היציבה ומתנענעים כרוצים לחזור חזרה אל מקומם על העץ או לעוף רחוק אל העולם הפתוח.
השמיים נצבעים בגוונים שונים של אפור, בהיר וכהה, את העננים הרכים לא ראיתי כבר כמעט חודשיים אם לא יותר.
השמחה. נעלמה כלא הייתה.
אני לא זוכרת את הפעם האחרונה בא הייתי שמחה, אני לא זוכרת רגע של אושר והנאה. אני לא זוכרת משפחתיות, אני לא זוכרת.
טיפה קטנה נוחתת על מצחי, אני רק יכולה לנחש מה ההרגשה של הטיפה הקטנה הזו כאשר היא נפלה מין השמיים האפורים אל הארץ הקודרת.
גשם מתחיל לרדת, אך רגליי משותקות ולא זזות ממקומם.
רוח חזקה התחילה לנשוב מכיוון הצפון.
חלונות ביתי התחילו להתנועע, מפיקים צלילים מחרישי אוזניים.
הנוף בו אני בוהה נראה עצוב ומחשיד, איש מלבדי אינו דרך ולו רגל במקום זה, בשנים אלו.
המקום הזה היה פעם מקום של שמחה והתחדשות.
אני נזכרת במקרים שונים בהם הייתי שוכבת מתחת עצי האיקליפטוס הרחבי ידיים, וחושבת על כמה החיים שלי נפלאים, רגשות עליזות ושמחה היו אז, אבל זה היה לפני שהמקום, אליו אני מתחברת מכל, נהפך לערמה של עובש וכאב.
לפתע רגשות בדידות ושינאה נכנסות בי, אך אני מעדיפה להתעלם מהם, ולגרום להם להיעלם בזמן שאני נפרדת מהמקום, שהיה לי כבית, כשלא היה שום מקום אחר.
אני נפרדת מכל מה שהכרתי עד היום, בטוב וברע.
הגשם מתחזק וכך גם רצוני להעלם כמו כל השאר.
אני מסתכלת סביב בפעם האחרונה.
כל גופי באוויר. אני כבר לא נמצאת על הקרקע היציבה, מחכה שיגיע הרגע, המכאיב והכואב בו אני אגע במים הקרים, ואדע שזה נגמר.
זה לא לוקח יותר מחמש שניות בהן אני רואה את כל מי שאי פעם זכיתי לאהוב ולהכיר.
זה לא לוקח יותר מחמש שניות בהן אני נפרדת ומבקשת את סליחתם.
זה לא לוקח יותר מחמש שניות עד שזה נגמר, והפעם לתמיד.

החיים מלמדים אותנו איך להילחם במוות
אבל לא איך להישאר בחיים ..