הרבי בפינת הרחוב

"אדוני, האם תרצה להניח תפילין? הרי אלו הם עשרת ימי התשובה כעת וה׳ מחכה לשמוע את כפרותינו." הציע לי הרבי הזקן. זה היה אתמול, בדרכי לעבודה עברתי כהרגלי בבית הקפה השכונתי, אספתי את המקיאטו הפוך הקבוע שלי וכמו בכל יום השארתי טיפ צנוע למלצרית הצנומה. את דרכי למשרד אני תמיד עושה בהליכה רגלית, זה בריא יותר וכך גם מזדמן לי לפגוש בפרצופים זרים שאין הייתי זוכה לראות בשגרת החיים העמוסה שלי. ושם, מעבר לפינה הוא עמד. זקנו הלבן הדגיש את גוון עורו השחום, אל מעל גופו לבש חליפה שחורה שמשוליה בצבצו הציציות. אני נהנה לבחון את האנשים השונים, להתבונן בצבעם, מלבושם, הבעות פניהם ויותר מכל אני אוהב פשוט להרגיש, לקלוט את האנרגיה שהם משדרים. הרבי ההוא בפינת הרחוב, תפס את תשומת ליבי. אינני יודע אם הייתה זו צניעותו שסיקרנה אותי או שמא הייתה זו הכנות והטוב שברקו בעיניו. ואז הוא פנה אליי, וודאי הבחין שהבחנתי בו. "אדוני, האם תרצה להניח תפילין? הרי אלו הם עשרת ימי התשובה כעת וה׳ מחכה לשמוע את כפרותינו." באופן כמעט מידי נרתעתי ממנו ומהצעתו, הרי אני אדם חילוני, מה לי, לסליחות ולכפרה לשם דין אלוהים? "אני מצטער אדוני, אבל אינני אדם מאמין, מוטב שאמשיך בדרכי." הסתובבתי מכיוונו ורגע לפני שפסעתי את צעדי הראשון הוא הוסיף "אין אתה צריך להיות אדם דתי כדי לקחת אחריות על טעויותיך ולומר סליחה." הפניתי את מבטי אליו, ישירות אל עיניו שנעצו בי מבט חזק ללא שמץ היסוס.

במהרה נשאבתי אל הפגישות, הדיונים והמטלות שבאו בזה אחר זה בלי להותיר לי אוויר לנשימה. אבל בשעה שחזרתי לביתי המתח של היום העמוס שפקד אותי התפוגג ונזכרתי במבטו האיתן של הרבי מפינת הרחוב. נזכרתי במילותיו והמחשבות לא הרפו, האם אני פוגע באנשים שבסביבתי? האם יש מהם אחדים שמצפים להתנצלותי? אולי הם רבים?
אז לקחתי דף ועט והתחלתי לכתוב כאן על היום שעבר עליי. החלטתי שאחשוב עם עצמי במי פגעתי, מתי הייתי צריך לנהוג אחרת, ממה אני רוצה להמשיך הלאה, למי אני חייב התנצלות ולמי אני צריך לסלוח. ובעקבות המחשבות הרבות שצפו במוחי החלטתי שאקבל החלטות על שינויים שאני מוכן לקחת בחיי בכדי לנצל אותם עד תום.
אנשים רבים עולים למוחי שייתכן ופגעתי בהם כשהרמתי את קולי במשרד כאשר לא ביצעו את תפקידם כפי שציפיתי וביקשתי. אני מניח שלעיתים קרובות היה ביכולתי לבלום את התפרצותי, אולם בחרתי שלא.
מחשבה שתפסה אותי חזק מהיתר הייתה אני. תהיתי ביני לביני, מה איתי? איפה מיכאל מגשים את עצמו בשגרתו המוטרפת, האם אני מאושר? אני סבור שאינני. אינני מקדיש לעצמי זמן, והכסף שמגיע בכל חודש הפסיק להעלות על שפתיי חיוך לאחר המשכורת השנייה. ובכן הכסף איננו עושה אותי מאושר, ואין שום דבר נוסף בחיי שמסוגל לגרום לי לאושר, אני לא אדם מאושר. אני רוצה להיות מאושר, אני רוצה לעבוד פחות, ללמוד יוגה ומדיטציה כפי שתמיד חלמתי, אני רוצה לטייל בעולם ולגלות תרבויות זרות ומוזרות, אני רוצה להתאהב ואני רוצה להרגיש נאהב.

הסקרנות, הלמידה והצורך באהבה מושכים אותי אליהם. הם קוראים לי להיוולד מחדש בגיל שלושים ושמונה והם דורשים ממני להתנתק מהחומריות וממי שאינני. מהיום אני חי בשביל עצמי.

נזכרתי ברבי שעמד בפינת הרחוב, במבטו שננעץ בעיני בביטחון מלא והבנתי שהוא הזהיר אותי. הרבי השחום בעל הזקן הלבן ידע מיהו, מהם אמונותיו ושאיפותיו והזהיר אותי טרם אאבד כל זכר לעצמי.