הקדמה:
"האויר הקר לא הפריע לי כל כך, גם לא הכאב המצמרר, מה שהכי הפריע היו הגופות שמסביבי ובמיוחד הגופה של אחי הקטן שנחה בזרועותיי.
התנדנדתי מצד לצד ובכיתי בדממה, לפני כמה דקות עוד תקפו אותי עיוותים וצעקות נוראיות, ועכשיו היה רק שקט מסביב, שקט קר, התמונות חזרו שוב ושוב בראשי, איך הדברים האלה נכנסו לפה, איך הם תפסו את כולם והרגו אותם, איך הם השאירו אותם בחיים כמה שיותר זמן בשביל להשתמש בהם, ואיך הייתי צריכה לשסף את גרונותיהם של רבים כל כך, ואת גרונו של אחי.
הוא לא נתן לי לרפא אותו או לקחת אותו ולהתעופף משם, לגלוש על גבי הרוח הקרירה, הוא ידע שאם ארפא אותו אני אהיה חלשה ופגיעה, הוא ידע שזה הסוף. קמתי על רגלי בלי תחושה ידעתי שלא אחיה זמן רב, הפציעות שלי היו חמורות מידי, אבל ידעתי שאני חייבת להביא את התינוקת שלי למקום בטוח, הבת שלי, היחידה שנשארה כמוני, לא הייתי מסוגלת לעוף ולכן גררתי את רגלי באפלה הנוראה, החיות לא תקפו אותי, הן כיבדו אותי, חלקן עזרו לי בצעדי. כשהגעתי לקרחת יער ראיתי שני אנשים, איש ואישה, עומדים שם עם בנם הצעיר, הרגשתי שפה זה הסוף, הורדתי את המחרוזת מצוארי והכנסתי לתוכה את הפתק הזה שאת קוראת עכשיו ביתי האהובה, אני כותבת לך אותו בשביל שתדעי מי ומה את, אל תגלי לאף אחד שמרי על כך בסוד, אל תשתמשי בכוחותיך אלא אם אין לך ברירה, אני אוהבת אותך מתוקה, אף פעם אל תשכחי מי את, את יצור הלילה."
תגובות (3)
ממש טוב מחכה להמשך
הו מגניביייי >< ויש מוות!
תמשיכי!
נשמע ממש מעניין, מחכה להמשך…