הקבצנית

הקבצנית

זו הייתה שכונה בפאתי העיר הגדולה. ביתנו היה ישן, טיח קירותיו קולף עם השנים, צלקות של רוח וגשם ניכרו על פניו. חדר המדרגות היה אפלולי וריח טחב מלאו. לדירתי נאלצתי לעלות שתי קומות וזה היה הרבה מדיי. שכניי היו מגוונים כמו בכל עיר ולא הטרידוני ביומיום בטרדותיהם. הייתי קם כל בוקר למשרדי המשמים, אוחז בעט משרבט כמה פסיקות הגיוניות ושב הביתה כמי שקיים את מצוותו על הצד המרבי שיכול. אותו יום שקרה לי המקרה, היה יום מהביל, השמש ירתה קרניה בחום שופע מדיי, וכל אדם שפוי היה ממהר להימלט לביתו פנימה. בבואי מהמשרד עמוס בירקות שקניתי בדרכי בשוק, ראיתי התקהלות של אנשים בפתח ביתי- דבר שאחר כך דוחח בתקשורת כמחאת הנכים על נומך משכורתם.. קרבתי בצעדים מדודים. ערב רב של קבצנים נגלה לעיניי, שהחליטו למחות על גורלם ולשפר אותו.. בעודי בוחן את המצב מקרוב, חשתי כמעין דגדוג באמת יד שמאל. הבטתי לאחור- תפסתי מיד! שעוני נלקח ממני בשנייה. הספקתי לראות אחת הקבצניות, זקנה מרוטת שיער, רצה קדימה לעבר הכביש, מתרחקת מהקהל המסתופף. בחוש ידעתי שזו הגנבת . זעמי עלה על גדותיו: "מה קרה לה, למה היא צריכה לגנוב שעון, שתגנוב את הירקות שהיו בסל שליי, אם כבר" פתחתי צעד, והתחלתי לדלוק אחריה. היא החלה מסובבת את ביתנו- דבר שלא ציפיתי לו, ונכנסה דווקא לפתחו ובכך הרוויחה יתרון על פניי- כי בראש חישבתי שתברח הרחק ממני ולא לגוב האריות, אל ביתי דווקא, המספרית הרוויחה עלי יתרון בזמן , משום מה התברברתי והמתנתי במרום תיכף ו מייד לרדוף אחריה. ואז באופן מפתיע בשנית נכנסה בינות הקהל והיה קשה להדביקה, שלא לדבר, שהדבר היה נראה, כמי שאני הצעיר מטריד אישה זקנה, והחלו להישמע קולות נגדי: "עיצרו את האיש! עיצרו אותו!" קריאות אלה רק הגבירו ריצתי וכעסי, ובאחת השגתי אותה ,אחזתי בסליה והחלתי חופר בהם למצוא את מבוקשי .תנועותי היו רגוזות וגסות. לא ריחמתי עליה, היא הוציאה אותי מכליי עד עתה. הקהל החל שוב צועק ומנסה להפריד בינינו, זה היה האבסורד הגדול בו נמצאתי. חשבתי על סבי האהוב, שהעניק לי את השעון לכבוד חגיגת הבר מצווה והרגשתי שאת מלחמת הדורות נלחם אני. "לא אוותר" החלטתי. ידי הימנית נתקלה בפיסת מתכת באחד הסלים, שלפתי את שעוני והסתלקתי מהמקום חרף השאגות שנשמעו סביבי. ידעתי שהצדק עמי, אך הוא לא נראה כך במקרה זה. הגעתי לביתי מיוזע, יוקד התרגשות מהולה בכעס-נכנסתי לאמבטיה להתקלח. רק סיימתי לשטוף מעליי את הטעם הרע של האירוע ונשמעה דפיקה על דלת. "שוב קמים מעליי אויביי" אמרתי בלבי. השכנה ממול בקשה ממני ספל סוכר עבור עוגה שאפתה לכבוד הנכד. התנחמתי בבקשתה, כמו קבלתי במציאות עוגייה ריחנית טרייה שרק הוגשה לפי עם קפה מר מתוק. התעודדתי מהביקור הקט הזה, וחשבתי שהנה מתקיימים באמת אירועים גדולים וראויים לתשומת לב רבה לעומת האירוע שקרה אצלי, שהוא ממש זניח נהיה בעיניי, עד שהחלטתי לשים פס על כל מה שקרה קודם ולרדת בלבניי הצחים למטה לבדוק, אם קבלתי דאר. באותו רגע פשוט השתגעתי, שכך יצאתי החוצה. כי בהיותי מטה, הקבילה את פניי אותה התקהלות שהזקנה ארגנה נגדי בינתיים ברוב תושייתה בדרישה ממני: "את השעון, את השעון!". לא ידעתי עוד את נפשי. קודם כל נמלאתי בושה כך בגילי המתקדם להיראות בהופעתי הלא הולמת בציבור, זה באמת להציג לפניהם הצגה. באותה שנייה כמהתי לשקט, לא הפעלתי שום שיקול דעת, הייתי נקלה ומבוזה בעיני הציבור המשוחד הזה והרגשתי מה זה אחד מול רבים עד כי השלכתי לעברה את שעוני היקר לי וחסל. "אז מה אם היה לי שעון מהסב, הוא כבר לא יידע שהשעון נמסר, ועל מה" ניחמתי את עצמי בלבי פנימה ועליתי במעלה המדרגות תשוש נפשית, כמו אחר יומיים עמוסים של סחיבת ירקות בשוק, לא החלטתי עדיין ,מה עדיף בעיניי יותר. לעבוד בשוק, או לעבוד במשרד. ניגשתי למטבח להכין לעצמי קפה טעים, טרי. מלווה בטוסט גבינה. ולקינוח, דפקתי קלות על דלת שכנתי לבקש ממנה פרוסה מעוגת היומהולדת , שחלמתי שכבר נאפתה בידיה בינתיים. רציתי בכל מאודי את השגרה הנעימה. כשסיימתי לאכול, ניעורו בי נקיפות מצפון-מה ככה להיפטר משי נוסטלגי מהסב בקלות כזו? אני ממש לא בסדר. אך יחד עם זאת היה לי כל כך טוב ונוח בכורסתי המרופדת ,שזהב רב לא היה משתווה לה..