הצפירה

צעקה בוקעת מגרונו של הצופר.
הסתכלתי למטה אבל לא הסתכלתי למטה.
בראשי צפו מחשבות רבות, איך בתוך שגרת יומיום ישנה פתאום צפירה ארצית. ואז הבנתי- שכך גם היה בשואה- גטו תקוע באמצע "העולם המודרני". ארץ מפותחת שאחת מפיתוחייה הן הגטאות ומצידם השני מגרשי משחקים לילדים טהורים. הניגודיות של הפרש ס"מ יחיד מחוט ותיל.

כבר 15 שנה שאני כאן. לא הלכתי.
אני חיה פה ורק עכשיו הבנתי.
לקח לי זמן אבל הכל התפרץ בתוך יום אחד.

חשבתי על כל אותם אנשים שהסתתרו כל ימי חייהם, שלא הייתה להם ארץ.
נו, אז?
זה פתאום חלחל בתוכי! אדם בלי מקום. אדם עם לאום ללא מדינה. אדם יהודי.
נפש שנמצאת בגוף שלא בחרה להיות בו.
נפש בתוך ברירת מחדל.
זה חיזק בי את התחושות הכי פשוטות של האדם:רעב וצמא. אבל לא לאוכל. אלא לארץ.

לשוטט בעולם ללא מקום ולבסוף להיהרג בשל השוני. זה היה חיי היהודים עד אותו היום שבו קמה המדינה- התעוררה משנתה סופסוף.

אנחנו מוסר השכל של סיפור שלא נגמר.

לחיות בשביל לחיות. להמשיך את ההיסטוריה של העם היהודי-וכעת- של עם ישראל.
אם לצטט את אחד מניצולי השואה, יוסף אנזל:"על מנת שלא תיווצר שואה נוספת, אנחנו צריכים לשמור."
והשמירה שעליו מדבר יוסף היא שמירה נפשית ופיזית. פיזית- צבא כמובן ונפשית?-תקווה.

החכמה בלהיות יהודי זה למצוא תקווה במקום חסר תקווה. השואה נמשכה לא יום וגם לא יומיים; אלא 6 שנה. התקווה באותם זמנים הייתה דלה וירודה, אבל היא עדיין הייתה שם.

זו גם הסיבה שההמנון שלנו נקרא "התקווה".
ולא רק זאת, הבנתי לעומק את "אני מאמין" מעבר לבחינה הדתית.
*(אני מאמין נמצא בתחתית הסיפור ב"רציתי להוסיף")
כשאומרים "בביאת המשיח"- הכוונה לכך שאנחנו מביאים זאת, והמשיח הוא כינוי לגאולה עצמה. כל סוג של גאולה תבוא רק מתוכנו וכמובן עם עזרה אלוקית פה ושם. אבל בעיקרון זה מאיתנו.
"תחיית המתים"- מדבר על כל אותם נספים בשואה ובכלל בעם ישראל אשר לעולם לא ישכחו, וגם לא ניתן לעולם לשכוח. אנחנו נחיה את החזון שלהם ואת כל השאיפה שלהם לארץ ישראל נקיים במעשים.
וככה נקיים את היעוד הכללי שלנו בתור יהודים.

זה הסוד להישרדות היהודי.