הצעד הראשון במסע לחיפוש עצמי

דיברתי עם סיגל…כמה טוב שיש לי טיפול. כמה כיף זה לשפוך את הלב שלך אל תוך הכלה אין-סופית שנותנת לך תחושת שחרור וביטחון.
"אני לא מוצאת את עצמי…גם בפנימייה הייתי ככה. רגע אחד מתבודדת רגע אחר לא. מסתכלת על בנות ורוצה להיות כמוהן אבל מרגישה שבחיים לא אהיה חלק מהן כי אני לא יודעת מי אני".
סיפרתי לה על שני, על כמה שהיא הרגיזה אותי בזמן האחרון והתנהגה בכפיות טובה כלפיי. ושוב הרגשתי כאילו לוקחים לי את המקום.
"אני קצת אהיה מגעילה…" היא אמרה. "אבל היא לא חייבת לתת לך מקום. כל עוד את לא תקחי את המקום עבור עצמך, ייתכן ואנשים לא יתנו לך את המקום שלך. את לא יכולה לצפות מאנשים לתת לך." והיא כל כך צדקה. והיא כל כך שינתה לי את המחשבה ברגע שאמרה את זה.
"אם את לא תלכי לחברה שלך ותביעי כעס כלפיה, את תמשיכי להרגיש את תחושת המחנק הזאת, וחוסר המקום בעולם."
-"אבל זה מפחיד אותי להביע את עצמי". אמרתי, ופתאום הבנתי לאיזו רמה הגעתי… מפחיד אותי התגובות של אנשים, מפחיד אותי איך המציאות תשתנה אחרי זה. כי אין לי כוח להתמודד.
היא אמרה שכשמביעים את עצמך, אתה צריך להיות מחושל לתגובות של אנשים. ואפשר לעבוד על זה. אז שמחתי.
מלאת חששות נפגשתי עם סיגל. הרגשתי כל כך טיפשה לנוכח העובדה שפשוט רעדתי כמו ילד קטן שמגלה למורה שהוא לא עשה שיעורי בית…הדופק שלי היה מהיר, ושנאתי את עצמי על זה. וגם הייתי עצובה מההתכנסות הפנימית שגרמה לי להיות כזאת.
אבל באומץ גדול, אמרתי לה. אמרתי לה הכל. וזה היה קשה, כי באותו רגע היא הייתה מאוד מאוד נחמדה אליי. אבל אני ידעתי שעכשיו היא נחמדה, ולכי תדעי איך היא תהיה אחר כך…
אמרתי לה שאני מרגישה פגועה מהקשר הזה, ושהוא כבר לא מה שהוא היה, אמרתי לשני את הכל. אמרתי לה שאני כועסת עליה, שאני מרגישה זלזול מההתנהגות שלה ומהתגובות שלה, סיפרתי שאני תמיד מכילה אותה עד עמקי נשמתי, אבל לה אין עצבים להקשיב לי. והיא עושה את זה בכוח. כמעט צעקתי עליה, וניכר על טון הדיבור שלי הכעס הצבור. אמרתי לה שאני לא מוכנה לתגובות המזדמנות שלה, שמביעות רק מה שנוח לה להביע באותו רגע כשלי קשה כל כך להביע כעס עליה ואני צריכה לחשוב פעמיים לפני כל דבר כדי לא לפגוע בה.
והכי חזק היה – שאמרתי לה שאני לא מוכנה להיות שק חבטות שלה. במיוחד לא אחרי מה שהקרבתי למען החברות הזאת. פשוט הצבתי לה עובדה, הצבתי לה גבול. היא פשוט אמרה "סליחה" ויצאה מהחדר. חצי כועסת חצי פגועה.
אבל זה לא עניין אותי. ואחרי זה…הכל השתחרר. הרגשתי בשמיים , הרגשתי שלקחתי את המקום שלי בכבוד וביושר. הרגשתי אותי. סוף סוף פשוט אמרתי "לא". "עד כאן"! פה אני עוצרת. כאן אני שמה את הגבול.
מאז עדיין לא פגשתי אותה, אבל אני מרגישה בטוחה ויציבה סוף סוף…