הצלחה?

אני הולכת ברחוב, וכל מה שעיני רואות הן פרסומות ושלטים, ובכל פרסומת יש אישה, כל פעם עם פחות בגדים. וליד שלטים אלו הולכות נשים, בדיוק כמוני, ומנסות לחקות את המודל הזה.
והגברים? להם יש מה לראות.
אני יושבת בבית, ולא מפסיקה לבהות במסך הקטן של הטלפון. המסך הזה, שמנהל לי את החיים.
אנחנו במרדף, מרדף אין סופי. מחפשים מה לעשות, לא להשתעמם.
משתעבדים לדברים שאנחנו המצאנו, הולכים עם הזרם, והוא כבר כל כך חזק, ששום סכר לא יוכל לעצור את מימיו הגועשים. הנהר הזה, נהר הבידור, הציף את העולם, וכולנו טבענו, טבענו עמוק בתוכו.
איננו יכולים לשבת עם עצמינו שעה בשקט, כי שכחנו מהי חשיבה.
איננו יכולים לדבר עם הסביבה במציאות, כי שכחנו מהו קשר עין.
איננו יכולים לשמור על איכות הסביבה, כי שכחנו מהי הסתפקות במועט.
איננו יכולים לנהל הרמוניה, כי שכחנו מהי דרך ארץ.
בשביל מה יש לנו לחיות, אם כל חיינו מנוהלים על ידי יצרניות ענק שמוכרות לנו את הזבל שלהם?
אני לומדת המון. שוקדת כל חיי במאמצים להצליח. אני בוכה, כל הזמן, כי קשה לי. וכל זה אני עושה, בשביל כסף. הכסף הזה, שמבזבז לי את הילדות, שמנהל את החיים של כולנו. הכסף הזה, שבגללו צריך לגזום יערות שלמים מסביבינו. הכסף הזה, שמניע את כולנו לקנות את ההכי יקר, כדי להיות טובים יותר.
אני מפחדת, מפחדת להסתכל במראה. מפחדת לראות את עצמי, כי זה לא מה שהעולם רוצה. אינני מתלבשת כמו שהיו רוצים שאתלבש.
חברות שלי מחליפות חבר כל שבוע, כי הן גזרו את החולצות שלהן קצת יותר מדי.
ואני, אני הפסקתי להאמין באהבה. כי אין דבר כזה אהבה, הכל מונע מכמה כסף יש לך, כמה את נהנתנית, כמה את חיה את החיים וכמה את לא חושבת פעמיים לפני שאת בטעות נכנסת להריון ובוכה כל החיים אחרי זה.
אין אהבה, יש יופי.
ובשביל מה צריך לרוץ את כל המירוץ האינסופי הזה, של להצליח, של להנות, של להרוויח?
אם כך, מה זו הצלחה?