הצחוק חולף עם הרוח

אומרים שלשתף זה טוב. אומרים שכשאתה משתף אתה מרגיש כאילו ירד לך משקל מהכתפיים. אומרים שכשאתה משתף אתה מפיג במעט את הבדידות.
אז למה אני מרגישה חשופה ופגיעה? למה הבדידות שלי רק מתחזקת? למה אני מרגישה כאילו אני מתקרבת יותר ויותר לנקודת הקריסה במקום להתרחק ממנה?
ולמה אני מרגישה תלויה באויר, למה אני לא מרגישה חופשיה וקלילה?
זה מצחיק, זה מצחיק שהיא אמרה שהיא מקווה שאני לא חולה.
ואני באמת לא חולה כנראה, סתם בודדה, כאילו נולדתי כזאת. יש אנשים שיגידו שגם בדידות זו מחלה, אבל היא לא המחלה שאני מחפשת.
המחלה שאני מייחלת לה שונה, היא חד משמעית ובלתי ניתנת לערעור, היא מחלה בעיני כולם.
זה מצחיק שאני מקווה שאני חולה. זה מצחיק.
כי אם אני לא חולה, אז מה אני? זה מצחיק.
אני רוצה שתהיה הגדרה חד משמעית לסבל שלי.
ובעצם, אני פשוט מפחדת שיגידו לי שאני בסדר גמור כשאני מרגישה כאילו אני עולה בלהבות מבפנים.
זה מצחיק.
ואתם יודעים מה? פתאום זה לא נראה כל כך מצחיק.