הצוק – פרק 1

בקיצור, זה הלך ככה.
תחנת רכבת, זוג בגיל ארבעים, שתי מזוודות, אוברי אורח ואני.
הזוג, כמובן, היו ההורים שלי.
ארבעה ימים לפני כן הם עשו לי שיחה על כך שאני לא חי את החיים, שאני לא יוצא ושאני מבלה את כל הנעורים שלי ברביצה בבית.
והם לא רק דיברו דיבורים, לא, מובן שלא. כבר הייתה להם תוכנית. שלושה חודשים בכפרים. אצל סבא וסבתא שלי.
אפילו על פרט אחד הם לא דילגו. שמחו כל כך להיפטר ממני כבר. אפילו אבא שלי ניסה להיות נחמד לשם שינוי, כנראה בשביל שאלך לקראתם, ואסכים. לא שהם השאירו לי ברירה.
הם דיברו עם הסבים שלי, וסיכמו איתם על כל הפרטים. כל מה שהייתי צריך היה להגיד כן או לא, אבל העניין הוא, שממש לא הייתה לי ברירה. אלה סוג השאלות ששואלים רק בשביל לוודא שמה שאתה עושה הוא בסדר.
הם לא באמת ציפו ללא, והם גם לא קיבלו אחד.
אם הם כך כך רוצים להיפטר מהבן היחיד שלהם, מי אני שאעצור אותם.
ממילא בבית לא ממש טוב לי, ואני אוהב את הכפר, אבל בעיקר, אני לא אצטרך לשמוע את הירידות הבלתי פוסקות מצד אבא שלי, ואת התלונות שאף פעם לא נגמרות מצד אמא שלי.
לא ראיתי את סבא וסבתא שלי מגיל 3, אבל לא היה לי ספק שיותר גרוע זה לא יכול להיות.
אז הסכמתי. ארזתי את המזוודות שלי והייתי מוכן לדרך לא נגמרת של 5 ימים, של החלפת אוטובוסים ורכבות, עד ההגעה ליעד – אמצע שום מקום.
אבל לא באמת היה לי אכפת, או שזה לפחות מה שאמרתי לעצמי.
חזרה לתחנת הרכבת –
עמדנו נבוכים אחד ליד השני. הם כבר קנו לי כרטיס וכל מה שהייתי צריך כבר היה מסודר, רק היינו צריכים לחכות לרכבת שתגיע.
"אתה יודע שאנחנו אוהבים אותך נכון?", אמא שלי נתקפה באיזשהי סוג של רגשנות.
"אהה"
היא דחפה מרפק לאבא שלי והסתכלה עליו במין מבט של הילד-שלך-עוזב-את-הבית-תגיד-משהו.
"אה.. תהנה", הוא אמר. זה הכי טוב שלך?, חשבתי לעצמי.
בכל זאת אמרתי תודה.
הרכבת עצרה בתחנה. נקלענו למין חיבוק מוזר שלא נמשך יותר מכמה שניות.
"תהיה ילד טוב", אמא שלי אמרה.
גלגלתי את עיניי.
לקחתי את שתי המזוודות שלי, אחת בכל יד, והלכתי לכיוון הרכבת.