הפרעת אישיות גבולית

להישאב מכל הסבל המר שנוצר מסביבי
לעזוב את העולם חסר הנוף
לעזוב את המחשבות שרצות במוח כמו מערבולת הרסנית וחסרת סוף
לעזוב את רגשות האשם על רגע של איבוד שליטה
שאתה זה לא אתה כי יש לך שריטה
כאלו השד החסר גבול נכנס בך ומעיף אותך בבעיטה
שאתה פוגע באחרים על זה שמבחינתך הם לא דואגים
אבל הם לא מבינים שזה לא הם, זה מה ששם בפנים
זה כמו יצור קטן וארור שלוחש לך כמה אתה לא חשוב או אהוב
כמה אף אחד לא יאהב והדמעות עושות לי רטוב
כמה אף אחד לא דואג
ואז הם נעלבים ואתה רק שואג
ואתה זה הטיפש
זה שצועקים עליו ״תגיד אתה לא מתבייש?!״
אתה הלא בסדר אתה החסר רגשות
אז אתה פוגע בעצמך באמצעות המון דברים כמו חתיכות
ואתה היחיד שיודע שהכעס הבלתי הפיך הוא לא בכוונה
אולי זה פשוט כי הם חסרי הבנה?
זה כאלו זורקים על גבך כמה טונים של משקל
ומכריחים אותך ללכת בלי לשים לב לזה בכלל
ואתה לא יכול כי אתה חלש ונכה הופך
אבל אין לך ברירה אלא להמשיך לסבול בכל צעד שאתה דורך
אז עד מתי אמשיך את הסבל המר לספוג
החיים האלה לא מותירים לי דבר לעשות
הפצע שבלב כבר מזמן יותר מפצע
השכל מקולקל כאלו יש בו תקלה
אף אחד לא מבין שיש לי באמת מחלה
החלום המתוק הוא להישרף באש הגיהנום החמה
ולקוות שזה שהטוב יבוא יום אחד בשנה
ואין למה להישאר בשביל שום דבר
אני רוצה למות כי לחיות זה מיותר
אני נמצאת בתוך חיים- לא חיים
אז למה כבר לחכות?
זה באמת הדבר החכם לעשות