הפעם האחרונה (התקפי חרדה)

בוקר, מוקדם בבוקר.
השמש כבר עלתה אבל אצלי עדיין חושך.
אחרי עוד לילה של סיוט, לילה של סיוט שלא נגמר.

זו לא הייתה הפעם הראשונה, אבל רציתי שזו תהיה הפעם האחרונה.

אז הפעם זו הייתה כמעט, כמעט הפעם האחרונה.
כמעט הפעם האחרונה של ההרגשה הזאת של הכלום.
של הפחד.
של הלחץ והחוסר שליטה.
הרעידות בכל הגוף, הזרמים.
של הפחד ממה שקרה ובעיקר ממה שיהיה.
הנשימות המהירות והדופק המואץ.
של התחושה הזאת שאתה לבד ולא משנה כמה אנשים יהיו מסביבך, כי מסביבך יש המון אבל איתך – אין אף אחד.
ועד שנדמה לך שמצאת מישו שבאמת שם איתך – אתה מבין שטעית, שהוא בסך הכל שם כי לא נעים לו לעזוב אותך במצב הזה ובסוף גם הוא בורח.בורח ממך, אבל בורח בעיקר מעצמו.
אתה יודע שאם הוא ישאר הוא מהר מאוד ימצא את עצמו גם הולך באותו מסלול שבו הלכת קודם.
המסלול שהוביל אותך לשביל ללא מוצא שמסתיים בתהום, התהום הזו שאתה תקוע בה.
אתה רוצה לעזור לו ואז אתה מבין שהעזרה הכי גדולה שלך זה שפשוט תניח לו.
פשוט תעזוב אותו, ותן לו ללכת.
נכון, יש כלל שאומר שחברים נמצאים אחד בשביל השני תמיד, בטוב וברע.
אבל גם יש כלל שאומר שלכל כלל יש יוצא מהכלל.

אז הפעם זו הייתה כמעט, כמעט הפעם האחרונה.
אבל בפעם הבאה,
בפעם הבאה – זה יהיה הסוף.