הפעם האחרונה בה תראה אותי

אתה יושב מולי, קורא את השיר שהרגע כתבתי. שהרגע ביקשת ממני לכתוב.
כשאתה מסיים לקרוא אותו, אתה מרים את מבטך ומחייך. "שיר מקסים או מכתב התאבדות?",
אתה שואל בחצי גיחוך.
אני נאנחת. רק אתה מבין אותי ככה. ואני לא אוהבת להכאיב לך, אבל גם לא לשקר לך.
"גם וגם, נראה לי", אני מחייכת.
אתה נד בראשך.
"מה יהיה איתך?", אתה שואל, כבר יותר רציני. "את מבינה שאת לא יכולה לעשות את זה"
אני מרכינה את מבטי. אני לא באמת יכולה לענות לזה.
אתה דוחף את הכתף שלי קלות וכשאתה זוכה במבטי בגלל זה אתה מחייך.
אני לא יכולה להתאפק וגם אני מחייכת.
"אני חייבת ללכת", אני אומרת.
"לאן?", אתה מנסה לחקור.
"סתם, יש לי שיעורים ועוד מלא דברים לעשות", אני אומרת. אני כבר מיומנת בזה.
אתה מהנהן.
"תהיי בסדר?", אתה שואל.
"כן", אני אומרת. ה"בסדר" שלי וה"בסדר" שלך שונים מאוד, ולא שיקרתי. אני יהיה בסדר. אני יהיה "בסדר", לפי החוקים שלי.
אני מתחילה להתרחק ולא מסתכלת אחורה.
"נתראה מחר, כן?", אתה צועק אחריי.
אני לא עונה.
אתה לא יודע שזו הפעם האחרונה בה תראה אותי.