הפסנתר

מאז שהייתי קטנה ידעתי את גורלי, אני כל כך אוהבת לנגן, אני מרגישה כל תו כאילו זאת נשימתי האחרונה, כל קליד, מנגינה, נהגתי לחשוב שזה הגן עדן שלי.
הפעם הראשונה שראיתי פסנתר הייתה אצל דוד שלי, צורתו המשונה משכה את עיניי, אני צעדתי צעד, אחריו עוד אחד, הרגשתי כאילו הגורל קורא לי, אצבעותיי ליטפו את קצהו, צמרמורת עברה בגופי. לפתע דודי התיישב, כיפתו הלבנה הסתירה את שיערו המדולדל, ומשקפיו הגדילו את אפו הנשרי, בידו הייתה מחברת משונה עם שורות וצורות בפנים, הוא נשם נשימה עמוקה שהזיזה טיפה את שפמו, עצם את עיניו והניח את ידיו על הקלידים. מאותו רגע הרגשתי שזה רק אני והפסנתר, הרגשתי איך לאט לאט עיניי הכחולות נפתחו לרווחה.
מנגינתנו הפנטה את עיניי, לא ראיתי אף אחד שהיה סביבי, יכולתי ממש לראות את הרצפה מתחלפת לדשא ואגם גדול נפרש, לצדיי הפסנתר היו זוג כנפיים, זה היה כל כך… קסום אני חושבת המילה.
רציתי לגעת בו שוב, אך משהו מנע אותי.
המנגינה נפסקה, דודי הסתכל עליי מופתע, ובכן, אני לא מאשימה אותו, עדיין הייתי מהופנטת מצליליו הקסומים, רציתי שזה ימשיך, אבל זה הפסיק. המשכתי להסתכל עליו עם חיוך גדול.
"ובכן אמילי, את מעוניינת ללמוד לנגן בפסנתר?" שאל וחייך חיוך רחב.
"כן! אני אשמח מאוד דוד ויליאם!" אמרתי בהתרגשות.
הוא הושיב אותי על הכיסא העגול והראה לי את הקסם, הייתי קטנה אז כל דבר שהיה שונה זה היה קסם בעיניי.
"תניחי פה את האצבע שלך" אמר והצביע לעבר מלבן לבן ארוך.
הנחתי את אצבעותיי בתמימות ובעדינות, זה היה קר אבל נעים, לחצתי על זה, דופק ליבי עלה, כל צליל העלה בי ריגוש.
לא רציתי שהלילה יסתיים, אבל התחיל להיות מאוחר ושעת השינה שלי התקרבה. אימי ואבי קראו לי על מנת לחזור הביתה.
"אוף" אמרתי בפרצוף מבואס.
"לא נורא אמילי, תוכלי לבוא מחר ואני אלמד אותך" אמר דוד ויליאם.
אך משום מה קולו רעד, הרגשתי מן שקר יוצא מפיו, ראשי התמלא מחשבות, אולי לא יהיה מחר? או הוא בכלל לא ילמד אותי? אני לא יודעת… חשבתי מבולבלת.
הוא ירד על ברכיו וחיבק אותי, אימי ואבי חיכו לי בכניסה לדלת.
"להתראות" אמרו והלכנו למכונית.
"אמא, אבא, דוד ויליאם אמר שילמד אותי לנגן בפסנתר! נכון זה נהדר?" אמרתי וחגרתי את עצמי.
"הוא אמר את זה?" אמרה אימי קצת מבולבלת.
הם החליפו מבטים ביניהם, אומנם אני קטנה אך זה לא אומר שאני לא מבינה רמזים, על פניה של אימי היה פרצוף מודאג ופניו של אבי היו רגילות למדיי.
חיכיתי בהתרגשות למחר, כל כך רציתי כבר ללמוד לנגן. מבלי לבזבז זמן החלפתי את בגדיי לפיגמה והלכתי לישון.
קמתי לאורות השמש ולציציותיהן של הציפורים, פתחתי את הווילון ועיניי סונוורו, יצאתי לסלון באיטיות מחכה לדודי. צעדתי על קצות אצבעותיי, באופן מפתיע גיליתי פסנתר ענק בפינת הסלון, לא יכולתי לשמור יותר על שתיקה, רצתי לעברו ולחצתי על קלידיו ללא חוש מוסיקה, אך זה הרס לי את ההרמוניה והשקט שהיה כשדודי מנגן.
"את אוהבת אותו?" נשמע קול מרחוק.
סובבתי את ראשי וראיתי את דודי.
"הוא פשוט מושלם! תודה לך דוד ויליאם" אמרתי בעודי רצה אליו ומביאה לו חיבוק אוהב.
הוא לקח את ידי ולקח אותי לעבר הפסנתר, לימד אותי את הבסיס, כך עם הזמן למדתי לנגן.
אך יום אחד הוא לא הגיע, הוא הפסיק לבוא לתקופה ארוכה, שאלתי את אימי ואבי מה קרה לו, היה נראה כאילו הם מתחמקים מלענות לי, אבל בסוף גיליתי מה קרה לו, בדרך שהכי לא הייתי רוצה לגלות.
באחד מן השיעורים כאשר ניסה ללמד אותי את התווים הראשונים במנגינה שלו לפתע השתעל והתעלף, קראתי לאמא ואבא הכי מהר שיכלתי, אני זוכרת איך נבהלתי, כל כך נלחצתי, התקשרנו לאמבולנס, העלו אותו על אלונקה ולקחו אותו לבית החולים, אימי ואבי לא רצו שאבוא איתם, למרות שנהייתי כבר נערה. חיכיתי בבית כשאני מסתובבת במעגלים, מבולבלת, מפוחדת, קיוויתי שלא יאונה לו כל רע, אימי חזרה עם מבט מושפל והלכה לישון באותו לילה.
למחרת, אימי שוב הלכה לבית החולים, היא הלכה מוקדם כך שלא באתי איתה. קמתי בבוקר עם פרצוף מושפל, האם זה קרה לו בגללי? חשבתי בעוד מנסה למצא תשובה. הלכתי אל הפסנתר, וניסיתי ללמוד את המנגינה של דודי, ישבתי על זה כל היום, ניסיתי וניסיתי, אבל זה לא היה טוב, זה לא כמו שהוא ניגן את זה, משהו חסר… אבל מה זה? נשכבתי על הספה כשידי מכסה את עיניי.
"הוא יהיה בסדר אמילי, הוא רק לא הרגיש טוב" אמר בקול זעיר אבי.
הורדתי את ידי והסתכלתי עליו, הוא חייך, אבל זה לא הרגיש לי אמיתי.
"אני רוצה ללכת לראות אותו" אמרתי לו.
"מחר אני מבטיח" אמר אבל רעד נשמע בקולו.
"אני רוצה לראות אותו עכשיו" אמרתי מנסה לקבוע עובדה.
"אי אפשר עכשיו, נלך מחר" אמר בקול קצת עצבני.
"תן לי לדבר עם אמא!" אמרתי.
קמתי מהספה ואגרפתי את ידיי.
"היא לא יכולה עכשיו, היא עסוקה" אמר וגלגל עיניו.
"אמילי מתוקה, דוד ויליאם יהיה בסדר, אין לך מה לדאוג, אני מבטיח." התכופף ואמר.
"אני עדיין לא מאמינה לך" אמרתי ורצתי לחדר .
אחרי הכל אינני עוד ילדה קטנה, גיל המצוות הולך ומתקרב.
נשכבתי על המיטה עם ראש מבולבל, ראשי היה על הכרית וזזתי ללא מנוחה. רעש דפיקה מוזר נשמע בדלת.
"פתוח" אמרתי בעצבנות.
"אמילי יקרתי, זאת אמא, אנא סובבי את ראשך" אמרה בקול רגוע.
סובבתי את ראשי אליה, העיניים שלה היו נראות עצובות, כאילו משהו נורא עבר עליה, רציתי לשאול אותה מה שלום דוד וילאים, אך רק לפי מבטה היה נראה שאין בכך צורך.
"דוד וילאים… התגלה גידול במוחו, מסתבר שהיה שם זמן רב אך לא רצה לטפל בזה, הסיבה לכך איננה ידועה, אני מבטיחה לך, מחר את תראי את דוד וילאים, אבל תזכרי טוב טוב את מילותיי אמילי, הוא לא מי שאת זוכרת כבר." אמרה לי בקלילות.
הרגשתי כל כך עצבנית, רציתי לצעוק איך היא מסוגלת להגיד דבר מה בכל כך קלות, אך משהו בתוכי ריחם עליה, ידעתי שיש לה כוונות טובות. מילותיה האחרונות היו נראות כאילו זה חלום, בתוכי לא האמנתי שהיא אמרה את זה, לכן התעלמתי. נרדמתי במיטתי, או כך עליי להגיד לפחות. לא יכלתי להירדם "הוא לא מי שאת זוכרת כבר" למה היא התכוונה? להתנהגותו? הופעתו החיצונית? או שמה הוא לא שם יותר… אלא בחדר הקירור. התחלתי לחשוש.
עצמתי את עיניי, דמיינתי את הפסנתר ומזמזתי את מנגינתו של דודי. הרמוניה ושלווה שררה סביבי, הלא זה רק מנגינה, אבל כוחו לא נודע. נרדמתי לדקות אחדות וצליליו של שעוני העירו אותי.
קמתי בחוסר כוחות לפגישה המרגשת שלי עם דודי, התיישבתי על המיטה ובוהה ברצפה, אולי עדיף שאני לא אלך? הרי הוא לא מי שאני זוכרת כבר… או כך לפחות טוענת אימי, אולי זה יהיה יותר מדי בשבילי, טוב, דיי! מספיק אמילי! קחי את עצמך בידיים! דוד ויליאם נשאר דוד ויליאם! לא משנה מצבו!
קמתי מהמיטה והתלבשתי מהר, יצאתי מהחדר וראיתי את אימי מחכה לי בדלת.
הסתכלתי עליה עם מבט מושפל, הרגשתי כאילו אני עושה משהו לא נכון. יצאנו מהבית, נכנסנו למכונית ונסענו לכיוון בית החולים.
ליבי פעם בחוזקה, טיפות זעירות זלגו על חיי למרות שחלונות המכונית פתוחים.
"אמילי, את זוכרת מה אמרתי לך אתמול?" אמרה והסתכלה עליי מהמראה.
"כן אמא, אני זוכרת" אמרתי וגלגלתי עיניים.
הרגשתי איך הרוח מרעננת את גופי ואומרת לי שהכל יהיה בסדר. הגענו לבית החולים בצהריים. יצאתי מהמכונית והתקרבי לבית החולים, אימי לפתע אחזה בידי. היה זה ברור שהיא לא רצתה שאלך לבד, הלכנו זו לצדו זו, שתיקה מביכה שררה סביבנו. הלכנו דרך מסדרונות ריקים מבני אדם, ריחו של בית החולים גרם לי לבחילה, איך דודי יכל להיות במקום שכזה, חשבתי לעצמי. נכנסנו לחדר מסויים, שם ראיתי אותו. באותו הרגע, הבנתי למה התכוונה אימי.
צעקות נשמעו מתוך החדר, היה זה דודי, דוד ויליאם שכל כך אהבתי והערכתי. נכנסתי לחדר עם חיוך ויצאתי עם פרצוף עגום.
נכנסתי לחדר המבחיל הזה חסרת נשימה, התרגשתי כל כך. צעדתי באיטיות ואז ראיתי אותו, שוכב במיטתו ללא שום דבר יוצא דופן.
"דוד ויליאם!" צעקתי.
רצתי אליו על מנת לחבקו, אך לפתע סובב את גופו.
"לכו מפה" אמר בחוסר רגישות.
אימי התקרבה אליו ולחשה לו דבר מה, לא יכלתי לשמע, הייתי רחוקה מדי.
"צאי מפה, תשאירי אותי לבד עם אמילי." אמר לאימי.
אימי יצאה מהחדר, היינו רק אני ודודי. הוא סובב את גופו, העיניים שלו היו אדומות וכך גם אפו, כנראה שמשהו נוראי הולך לקרות, משום שפרצופו לא היה שמח לראותי.
"אמילי, אני צריך שתבטיחי לי משהו" אמר והתיישב.
"לא משנה מה יקרה, אף פעם, ואני מתכוון לזה, אף פעם אל תפסיקי לנגן בפסנתר" אמר והשפיל מבטו.
"אתה מפחיד אותי, למה שאי פעם אפסיק? הפסנתר זה כל חיי" אמרתי בחיוך אך גם בחוסר מנוחה.
הוא ליטף את ראשי וחיבק אותי בחוזקה.
"רק תבטיחי לי אמילי" אמר ללא סבלנות.
"אני מבטיחה" אמרתי וקולי טיפה רעד.
לפתע הוא הרים את ראשו והסתכל עליי עם חיוך, חייכתי אליו בחזרה.
לפתע האחות נכנסה, היא הודיעה ששעת הביקור הסתיימה ולכן עלינו ללכת. קמתי מהמיטה, הלכתי שתיים שלוש צעדים ולפתע דודי צרח, הוא החזיק את ראשו, פרצופו נהייה אדום ודם יצא מפיו. ידעתי שזה לא ייגמר טוב, אימי נכנסה לדלת במהרה ולקחה אותי משם.
חיכינו לאחות על מנת לקבל דיווח, לאחר כמה דקות היא יצאה משם. יכלתי לראות מהפתח הקטן שהשאירה את דודי שוכב ומסכת נשימה על פניו.
"אפשר לדבר איתך שנייה בצד?" אמרה האחות לאימי.
אימי הלכה לצד יחד עם האחות. התקרבתי כמה שיכלתי. המילים היחידות שיכלתי לשמע זה "נשאר לו שבוע" אני הבנתי למה הכוונה, עצרתי את דמעותיי.
אימי חזרה עם חיוך, היא אמרה לי שהכל בסדר, אבל לא האמנתי לה, היא אמרה את זה ללא כל רגש, כאילו זה לא אמיתי, שקר.
נכנסנו למכונית, לא החלפנו מילה כל הדרך הביתה. כאשר הגענו רצתי לחדר ולקחתי את התווים אשר שייכים למנגינתו של דודי.
ישבתי על הפסנתר והתחלתי ללמוד במלא הרצינות. ישבתי על זה יום ולילה, אפילו ביקשתי מאימי שתביא לי מורה מיוחד לפסנתר.למדתי לנגן את המנגינה בתורת יוצאת מן הכלל, אבל זה לא היה מספיק, משהו חסר! מזה לכל הרוחות?! התעסקתי כל כך במנגינה שלא שמתי לב לאנשים מסביבי, התרחקתי מהוריי והפסקתי לאכל, הייתי כל כך שקועה באמונה שזה מה שיציל את דודי, אך כנראה שטעיתי.
אימי סיפרה לי שהוא מרגיש יותר טוב ולכן הוא בבית עכשיו, אבל היא חייכה, שוב.
הבית שלו דיי קרוב לכן הלכתי ברגל, לקחתי איתי את המחברת, רצתי לבית שלו כל כך רציתי שיראה שלמדתי את המנגינה, שישמע. עמדתי מול הדלת, הסתכלתי פעם אחרונה על התווים, דפקתי, אף אחד לא ענה, פשוט נכנסתי. ראיתי אותו על הספה ישן. התיישבתי על הכיסא וניגנתי את מנגינתו.

הוא לא פקח את עיניו וקולות נשימה לא נשמעו מפיו. הזזתי אותו, נרתעתי, צמרמורת עברה בגופי, הוא היה קר, יותר מדי קר.
התקשרתי לאימי שתבוא מהר, היא חיבקה אותי ובכתה, אף פעם לא ראיתי אותה בוכה. היא קרה לצוות אמבולנס שיפנה אותו מפה.
ראיתי איך הם לקחו אותו, הבטתי לעבר הרצפה והמחברת לפתע נפלה מבין אצבעותיי. זה הכל באשמתי, אם הייתי לומדת מוקדם יותר את המנגינה אולי הייתי יכולה להציל אותו.
———
"גברותיי ורבותיי, קבלו את אמילי ריד" אמר המנחה ומחיאות כפיים נשמעו.
יצאתי מהמאחוריי הקלעים כששימלה אדומה עוטפת את גופי, הסתכלתי אל הקהל ואז אל הפסנתר, הנחתי את ידיי את הקלידים, וניגנתי, עצמתי את עיניי, יכלתי ממש לראות את דודי צופה בי וגאה. לאחר שדודי נפטר לא הפסקתי לנגן, אני אף פעם לא אפסיק, כי אם אני אפסיק, זה יעלם, הוא יעלם.
באמצע המנגינה לפתע עצרתי, בחרתי לנגן משהו אישי, שאני הלחנתי.
"ובכן, אני מקווה שזה בסדר מבחינתכם שכרגע אחרוג מהכללים, הינני רוצה לנגן מנגינה קצת שונה, לכן, אמא, תעלי לבמה." אמרתי וקדתי.
הבאתי לאימי כינור והבאתי לה את התווים שתראה איך מנגנים.
"מה יצאת מדעתך? זהו שנים שלא ניגנתי" אמרה לי ועיניה נפתחו.
לא אמרתי לה כלום, חייכתי אליה והתיישבתי בחזרה בפסנתר.
"אני מקווה שאתה שומע את זה דוד ויליאם" לחשתי.