הפיפל הכי טובים שיש פרק שני- פגישה מקרית

ירדתי במדרגות, ממורמר יותר מתמיד, המעיל הלבן והרפוותי במפנים עטף אותי בחיבוק מחמם ומלא במים אהבה. אהבה עשויה מחיה מתה. נגעלתי מעצם המחשבה שפעם זה היה ארנב או סוג כול שהוא של חיה פרוותית אחרת שלא עשתה דבר בחייה. אבל אז הבנתי שאולי בזכות זה, החום החייתי של היצור שהיה כלוא באותה תקופה באותה הפרווה, עכשיו משוחרר, לעד מהכלא שהחזיק אותו במין מעטפת לבנה. זה למה כול כך נעים לי.
פתחתי את הדלתות של לובי המבניים שלנו, יצאתי החוצה אל האוויר הקריר, הוא כאילו סטר לי על לחיי בעידנות מזהיר אותי מהבאות אבל אותן לחישות של הרוח, ואותם משבים מלא הקור והאנרגיה, מילאו אותי בהרגשה…. חלולה? אבל טובה יותר. עקור מבפנים אבל… גם מלא במשהו. שאפתי אוויר באיטיות, ריח של גשם חדר אל אפי מדגדג אותי וכמעט גורם לי להתעטש. חייכתי. התיישתי על המדרכה עם הרגליים על הכביש, כאילו מזמינות שמכונית כול שהיא תדרוס אותן בעידנות ותשאיר אותי נכה לנצח.
ואני שאפתי לזה. רציתי להיות שונה ומיוחד. לא זה שנגרר אחרי אחיו הגדול ממנו ב12 שעות, לא זה הוא לא מספיק טוב בשביל הבנות בכיתה שלו ובכיתה המקבילה.
וכשסוף סוף יש לי הזדמנות, אחי רק זועם וכועס, מקנא ואפילו לא חושב על לשמוח בשבילי. נדמה היה לי שהייתי קיים בשביל לעשות לו את המוניטין. ושהמניטין שלי ירד בשבילו. מין סיבה לצחוק. להנות מהדברים הרעים שנסחטים ממני כמו שאני מגיב לכול דבר.
אני כבר מרגיש שאני לבד בעולם.
מין צביטה כזו בלב גרמה לדמעו מרות לצמצם את עייני לשניי חריצים. הדמעות זלגו חופשי, מותירות אותי חסר כול יותר משהייתי לפניכן.
הורדתי את המעיל ונשארתי בחולצה הקצרה שלי, הקור של ה31 בדצמבר גרם לי להרגשה טובה בלב. הקור והכאב גרמו לי לחיוך מריר. שזה יותר טוב מכולם. המדעות התיישבו, והוחלפו בפתיתי שלג קרים וחדים שעקצו את גופי וחתכו אותו, גרמו לכוויות קור קטנות. חייכתי.
מבים שאני לא כזה עצוב.
יש לי את פתיתי השלג, את הגשם. וכולם, למרות שהם מכאיבים י, ה עושים לי טוב.
"כמו שאר החברים שלך" הדהד קול במוחי.
נאנחתי. השלג הכל להעירם בגובה שכבר כיסה את רגליי ורק קרסולי נשאר מבצבץ מבין הדבר הלבן הזה, שהפנט אותי.
צעדים מהירים, אפילו סוג של ריצה מלאו את אוזניי, התנשמויות. קמתי במהירות, ולבשתי את המעיל. פתאום הקור הציק לי יותר מאשר מקודם.
היא נאנחה ונשענה על כתיפי, נשארתי מאובן.
"חיפשתי אותך בכול מקום!" אמרה פיניקה. היא הייתה הילדה היחידה עם העור הכהה בכיתה, עייניה היו שחורות וגדולות, מהפנטות. ושיערה היה כהה, אבל באור מסויים, הוא נראה בהיר ובוהק. מהרגע הראשון שראיתי אותה היא קסמה לי.
וזה היה בתחילת השנה. כשאחי הכיר בינינו.
באותו הרגע הרגשתי שהלב שלי מקפץ.
"למה, איפה הייתי צריך היות?" עניתי בקור לפיניקה. היא הסתכלה עליי בעייני עגל. היא אחזה בידי והקמה אותי בתנופה מהירה. "היא חזקה" חשבתי לעצמי במין גאווה.
"אתה חייב לבוא איתי" היא אמרה במהירות. היא אחזה בידי והחלה לרוץ במהירות במורד הרחוב.
שוב הייתי נגרר.
אותן דמעות זלגו על פניי.
היא נעצרה לרגע והסתכלה עליי. היא חיבקה אותי בחום ומלמלה, "יהיה בסדר אני מבטיחה"
הנהנתי. למרות שלא ידעתי על מה היא מדברת.
"טוב, הגיע הזמן לשנה חדשה אזרחית!"