העצב שבעיני ילדים

בס"ד
כשילד נולד הוא תמים.
עיניו פקוחות בפליאה טהורה לכול הנעשה סביבו, הוא סקרן לכול הסובב אותו.
וזה באמת מעניין אותו, גם הדברים הסתמיים ביותר כמו מכונית חולפת מלאים משמעות בעיניו.
כאשר אתה פעוט הכל פשוט. גם לדברים המסובכים ביותר ניתן למצוא פתרון או לחלופין להתעלם מהם ולהמשיך הלאה.
בעיני ילדים רבים יש מין עצב לא מוסבר. עצב שהם עצמם לא מודעים לו.
עצב זה נוצר בגלל המבוגרים.
ככל שילד גדל ומתבגר העולם הופך לפחות נפלא בעיניו.
הוא מתבלבל ונפחד. המעשים הקטנים מאבדים משמעות וכל תהיה קטנה הופכת לתסבוכת.
האושר התמים, חסר הפשרות מתקרר.
המבוגרים כופים עליהם לראות את הדברים הרעים והמזיקים.
ואפילו אם אין ממש כאלה- הם כבר ימצאו.
הנשמה של הילדים עצובה בגלל שהעולם הפשוט שלהם כבר אינו כזה. בגלל גורמים חיצוניים בעיקר.
הנשמה משתוקקת להישאר טהורה ופשוטה. להרגיש את האושר מעצם הישיבה וההתבוננות.
ללא חיפוש סיבות שמחות. אלא פשוט כי אתה אתה ואתה כאן.
מישהו פעם הרגיש את זה?