העיוור

הוא פוסע כל בוקר . אני רואה אותו גבר גבוה , זקוף ,חובש כובע מצחיה ולבוש מכנסי טייץ קצרים וגופיה ונראה מעולה. לידו פוע כלב גדול בהיר מסוג גולדן רטריוור או לברדור, האיש הולך מה,הכלב מנסה להדביק את צעדיו.הוא חוצה את הכביש הסואן ,מחזיק בידו מקל קצר,כנראה לאותת לנהגים שהוא עיוור . בפעם הראשונה שראיתי אותו נדהמתי מהאיש הספורטיבי,האתלטי שאין בינו ובין נכות כלשהי שום קשר.נראה יחסית צעיר,אולי בן ארבעים אולי בן חמישים,קשה לדעת.
תמיד הוא הולך לבד,בצעדים ארוכים ותמיד הכלב הלברדור הזה מדדה אחריו…נראה שהכלב בעצמו מבוגר ואת הדרך הוא עושה במין לאות מסויימת.
עכשיו אני יושבת ליד החלון ורואה אותם. הוא הולך הליכה צבאית,מעדיף את החלק המוצל של הרחוב,הכלב הנאמן שלו היה מעדיף אני חושבת להתרווח על הספה בסלון ,אבל הוא ממשיך לגרור את עצמו למען אדונו.
הצעידה הזקופה מלאת הבטחון,מרתקת אותי.אני מנסה לדמיין לעצמי ,אם הוא איש בודד,אף פעם לא ראיתי מישהו שהתלווה אליו , אישה או ילד,גם לא ראיתי אותו לבוש בגדים רגילים יומיומיים מלבד הטייץ הקצרצר הזה והגופיה המתוחה על חזע
על חזהו.זרועותיו שריריות וגופו נראה איתן.אני מנסה לדמיין לעצמי אם נולד עיוור,והוא מתורגל למצב הזה, לחיות באפלה.או שלחילופין נפצע בעת שירותו הצבאי?ואולי הוא רואה צללים?אולי הראיה אבדה לו בתהליך איטי והוא התרגל למצב.
אני מתפלאה שאף אחד חוץ מהכלב לא מלווה אותו. אם ככה אז כנראה, הוא רואה חלקית,ואז הכלב מכוון אותו.אלו כלבים שנועדו להנחות את האנשים שראייתם כלתה.
עכשיו אני רואה שהוא חוזר מהצעידה,כנראה היתה דרך ארוכה והכלב התעייף. הוא מתיישב על הספסל הבודד ליד עץ הפיקוס המצל. הכלב כורע ונח לרגליו.הוא מתנשם ומתנשף.
אשה צעירה חוה את הכביש . היא מתקרבת לספסל. הוא מרים את ראשו אליה ומסיר את כובע המצחיה המיוזע. היא עומדת ומפטפטת איתו . הם צוחקים . היא מרימה את תיקה ומניחה אותו על כתפה,מתכופפת ומחבקת את ראשו וצווארו. אני מאושרת כשאני רואה שהאיש לא בודד, יש לו בת זוג,או אולי אפילו זאת אשתו. כנראה נסחפתי מהר למסקנות.עיוור ,כלב, איש בודד,מין סיטואציה די מתבקשת אבל הנה פה טעיתי וטוב שכך, נכנסתי הביתה,מספיק לרגל אחריהם…סוף טוב לסיפור שיכול היה להיות מעציב.