העולם שמעבר-פרק 1

התעוררתי, התקשתי לפקוח את העיניים הכל מסביב היה נורא מואר שהתקשתי לראות. לאחר כמה דקות כבר התרגלתי לאור, לא ידעתי היכן אני אבל ידעתי שאיני רוצה לחזור למצבי הקודם. הבטתי סביבי הכל היה לבן ומואר בדיוק כמו אור מנורה שמאיר על עניים עצומות. קיוויתי לפגוש איזה מישהו או משהו אולי מלאך או אפילו אלוהים בכבודו ובעצמו אבל לשווא, שום דבר לא קרה. השפלתי את פניי ובחנתי את גופי, לבשתי שמלה שחורה שהגיעה עד ברכיי הדקיקות. צבעה היה כל כך שחור. אלה וודאי הבגדים של הגיהנום, חשבתי לעצמי. תמיד חשבתי שהגיהנום יהיה אדום ושבכל  מקום יהיו אש ודם ואנשים צורחים מכאבים, אבל המקום בו הייתי אפילו לא דמה בקצת לדמיוני, הכל היה כל כך לבן ומואר וטהור.
רגליי רעדו, הן כנראה התעייפו נתתי להן מנוחה והתיישבתי. ובינתיים (אם יקרה משהו בכלל) קלעתי את שיערי לצמה. שערי היה ארוך ושחור הוא הגיע לי כמעט עד לטוסיק, צבעו היה שחור ממש כמו השמלה שלבשתי. תמיד אהבתי להתעסק בשיער שלי, הוא לא היה יפה במיוחד למעשה הוא היה די מכוער ומתולתל ונפוח אבל תמיד מצאתי בו נחמה. אולי בגלל צבעו תמיד אהבתי את הצבע השחור בעיניי הוא היה הצבע הכי יפה.
ישבתי שם במשך שעות או לפחות כך חשבתי, כבר מזמן איבדתי את תחושת הזמן במקום הזה, אבל ככל שהזמן עבר ככה נהייתי יותר ויותר רגועה. העדפתי להישאר שם לנצח מאשר לחזור לחיי.
נרדמתי וכשהתעוררתי כבר הייתי במקום אחר. הכל היה כל כך שחור, אימצתי את עיניי כדי לראות משהו אך לא הבחנתי בדבר.
הסתובבתי וראיתי מסך לבן, צמצמתי את עיניי שהתרגלו כבר לחושך.
נשמטתי על הריצפה כל גופי כאב הרגשתי כאילו מישהו פשוט הטיח אותי על הריצפה, ניסיתי לעמוד אך ללא הצלחה ממש כאילו מישהו אסר עליי בכוח. כל גופי כאב, ממש שרף. הרגשתי שמכים אותי הרגשתי ממש כמו בעבר איך שכולם לעגו לי וקראו בשמות-דבה, ג'בה, הרגשתי כמו אז כשכולם התאספו סביבי במעגל ממש סגרו עליי ושכל אחד בתורו לעג לי או בעט בי, אבל כל זה מאחורי עכשיו.
הפסיקו להכות אותי אבל עדיין ממש כאב לי, העפתי מבט בידי החשופות הן נראו כמו תמיד אומנם עם צלקות אך הן לא נראו כאילו עברו עינוי ברגע זה.
הכאב נחלש, כנראה זה מה שקורה כשמגיעים לגיהנום, חשבתי. עברו כמה דקות או שעות או ימים עד שהכאב נעלם לגמרי. ניסיתי לעמוד אך אותו כוח סגר עליי ולא אפשר לי לקום, אז נאלצתי לשבת שם ולבהות במסך הלבן הריק ולחכות שיקרה משהו.