העולם מתחלק לשניים

המון אנשים ברחבי ההיסטוריה ניסו לחלק את האנשים בעולם לשני סוגים. זה אף פעם לא היה מדויק.
היום מצאתי חלוקה אמתית.
יש את הצד שתמיד נותן. אלו שיתנדבו לדברים גם אם הם ממש עסוקים, אלו שתמיד העיניים שלהם יתרוצצו מסביב כדי לראות שכולם בסדר, אלו שתמיד יהיו שם לצדך בכל תקופה.
האנשים האלו נותנים מעצמם כל כך הרבה, גם בלי ממש לשים לב. ותמיד תמיד יהיה מי שלוקח. שוכחים לפעמים להגיד להם תודה, ולרוב לא מבינים לגמרי כמה זה קשה תמיד לתת מעצמך, וזה כל פעם יהיה לתת לאחרים ולא לעצמם.
החצי הזה של העולם בודד לפעמים. הם עסוקים בלראות שכולם בסדר, ושוכחים לבדוק שגם הם עצמם במצב טוב. הם מעדיפים לוותר על טובתם האישית כדי לזכות באהדתו של מישהו.
וזה קשה להיות כזה, מניסיון. לפעמים אני בוכה מרוב שקשה לי, כאילו אני נושאת את עול העולם על כתפיי. יש יותר מדי אנשים לדאוג להם ויותר מדי דברים לטפל בהם. בין אם זה לאסוף אישורים לטיול השנתי או לארגן התנדבות שכבתית לפסח, זה תמיד הרבה עבודה וקצת הערכה. וזה שובר אותי לפעמים, שזה בלתי נשלט, שאני לא מצליחה לעצור את זה. שאני שוכחת להגיד שקשה לי גם כי אני עסוקה בלבדוק שלאף אחד אחר לא קשה.
החצי השני של העולם הוא החלק שלוקח. אלו שלא אוהבים להתנדב, שלא מבינים את המשמעות של זה. זה לא עושה להם שמח בלב ולא מעניין אותם אם מישהו במצוקה.
האנשים האלו ישבו בשאננות ויחלפו בהתעלמות אל מול נושאים כואבים שיש בעולם- בין אם זה אנשים חפי פשע שנרצחים, או ילדים חולי סרטן, או אפילו חבר טוב עם בעיות במשפחה.
הם תמיד יודעים לקחת את מה שהחצי השני של העולם נותן.
הבעיה היא, שהחצי המקבל גדול בהרבה מהחצי הנותן, ונוצר לחץ רב על הנותנים, לספק את מבוקשם של כל השאר.
המון אנשים ברחבי ההיסטוריה ניסו לחלק את האנשים בעולם לשני סוגים. אני מצאתי, אבל שני החצאים לעולם לא יהיו שווים בכמותם.