העולם הזה. אני לא בטוח בקשר אליו.

לחשוב שהעולם הזה הוא טוב. זה אפשרי, או לא?
אני בעצמי לא יודע. אבל אני מנסה למצוא את התשובות, ולא לשתוק.
כולם צועקים, כולם סובלים. אין להם סבלנות לחכות. ואני הוא מאותם כולם.
אני חי איתם. הם חיים איתי, החברה הזו, משתקפת לעתיד. זה מה שיש.
אני בתור ילד אמור לסבול? כשאני עובר בין שלוליות, משתקפת דמותי במים. השמש אינה ברקיע, והרחוב סואן. כולנו פה. כולנו חיים.
כולנו סובלים, אך אנו חיים. לדעת שיש ילדים שלא זכו לחיות את חייהם.
לראות אמהות בוכות. לשמוע אבות צועקים. מכל האומות והדתות. מכל העמים והעדות.
מה שנשאר זה רק לסבול. איזה מן עולם? אולי הוא בכלל לא טוב?
השאלות מתרוצצות בכל ילד, בכל אישה ובכל גבר. אך תשובות אין שומעים אנו. אלא ממשיכים לסבול, לבכות ולזעוק.
לראות חיילים פצועים חוזרים מן הצבא. לראות תינוקות מתים ממחלות.