העדכון של טדי? פאי תפוחים וחוסר בטחון

אני בוכה.
אני לא יודעת למה, זה פשוט קורה.
יש לי מספיק סיבות לבכות, אני יכולה לבכות כי אני מכוערת, אני יכולה לבכות לאף אחד לא אכפת ממני, אני יכולה לבכות כי אף אחד לא מבין אותי.
אבל זו לא הסיבה שאני בוכה.
אני בוכה כי… כי קשה לי. אני לא יודעת למה, אני יושבת, באמצע הלילה, עם האוזניות. מול הדף הריק. וחושבת מה לכתוב. אולי סיפור קצר? אולי עוד פרק? ואז פתאום המילים של השיר נראות לי כל כך עצובות, והחיים נראים לי כל כך קשים. ואני פשוט רוצה לבכות, ולכתוב, ולבכות ולכתוב ולבכות ולכתוב. כי מבחינתי הם אותו דבר. הם כל כך קשורים אחד לשני שהם כמעט אותו דבר, ואני מקלידה כל כך מהר, והמוזיקה רק גורמת לי לכתוב ביותר להט. ואני בוכה, והדמעות נבנות מאחורי העיניים שלי. בלי סיבה. פתאום העולם… הוא כל כך אפל. והעיניים שלי ירוקות שאני בוכה. אני לא יודעת למה הרגשתי צורך לכתוב את זה, אבל זה קטע חסר פואנטה, אני מרשה לעצמי פשוט… לכתוב. בסופו של דבר זה יהיה משהו. אז אולי אני אספר לכם קצת על היום שהיה לי… כמו שסאני עושה. ראיתי היום סרט בקולנוע עם אמא שלי ואחי הגדול… זה היה סרט די גרוע, אבל שמחתי שאני יכולה לבלות קצת עם אמא, למרות שהייתי כועסת… פתאום זה נראה כמו כזה בזבוז… כעסתי על אמא שלי כי היא לא נתנה לי לסיים משהו במחשב לפני שיצאנו, איזו סיבה מטומטמת לכעוס בגללה… ובגלל שכעסתי הפסדתי את הארבעים וחמה דקות נסיעה שיכולתי לדבר איתה בהן. אני לא מדברת עם אמא שלי הרבה, היא תמיד עסוקה בעבודה, תמיד יש משהו שהיא צריכה לתקן או לסדר… גם אבא עסוק, אולי יותר ממנה, אבל הוא מוצא את הזמן להיות איתנו, תמיד יש לו זמן בשבילי. כמו ביום ההוא, ששכחתי את הטלפון שלי בבית שלו, ושמתי לב רק בדרך מבית הספר. ואז סיכמנו שהוא יביא לי אותו בהפסקה, בדרך כי הוא צריך לנסוע לתל-אביב. ואז הוא הביא איתו צנצנת של מרק כתום חם, המרק שהוא הכין אתמול, ושרציתי לאכול לארוחת ערב, אבל הוא לא היה מוכן עדיין. והמרק היה טחון, לא עם חתיכות של ירקות כמו שהוא עושה בדרך כלל, רק כי אמרתי פעם אחת שאני אוהבת את זה ככה יותר. ואני ידעתי, שהוא פינה זמן כדי לטחון את המרק. הוא פינה זמן, בבוקר העמוס שלו, בשביל המחווה הקטנה הזו. ההורים שלי גרושים דרך אגב, אם זה לא היה ברור. בכל מקרה אחרי הסרט הלכנו לקנות כמה דברים, סתם כי לא התחשק לנו לחזור הביתה אז עשינו כמה סידורים נחמדים. זה היה יום נחמד, נדמה לי… אני מניחה שהעדכונים של סאני יותר מעניינים הא? בכל מקרה, אני לא יאשים אתכם אם תפסיקו לקרוא כאן, או עוד לפני זה, או אפילו אם לא תיכנסו לסיפור.
לא אכלתי הרבה היום, זה אולי יעניין אותכם. לפחות לא תכננתי לאכול הרבה. כמובן שבסוף אכלתי יותר מידי, כמו תמיד. כי הלכתי עם אמא ואחי לסרט בV.I.P שזה נחמד, יש שם הרבה אוכל, והרבה מתוק. ואני, שמנה שכמותי לא עמדתי בפיתוי, ובמהלך הסרט שאורכו שעה וחצי, ועוד חצי שעה שתמיד נותנים לך לפני זה שתיתי כוס קפה, כוס וחצי קולה, פופקורן וחצי חתיכה כל פאי תפוחים שאני נורא אוהבת, אה כן, וגם ירקות וקצת גבינה. וזה בנוסף לחצי כוס קפה והנייצ'ר וואלי שכבר טחנתי היום… ואחר כך אני מתפלאת למה אני שמנה. בכל מקרה, לאחרונה התחלתי גם לא להביא אוכל לבית ספר, זה בסדר. לפעמים אני קצת רעבה באחת וחצי אבל עד שאני חוזרת הביתה בשלוש זה כבר עובר. עם ארוחת צהריים ובוקר הפסקתי כבר מזמן… ככה שאני כבר לא אוכלת כל כך הרבה כמו פעם. אבל אני עדיין שמנה. למה? אני לא יודעת. אולי בגלל כל הממתקים שאני אוכלת פעם בשבוע או שבועיים, שיש לי הזדמנות. אמא שלי לא קנה ממתקים, אף פעם. אולי בגלל זה שכן יש קשה לי להגיד לא, אולי אני סתם חלשת אופי, בטח האפשרות השנייה. הייתי חסרת ביטחון היום, אני לא יודעת למה, פשוט ככה הייתי. שדיברתי בשיעור כל הזמן היו צריכים להגיד לי לדבר חזק יותר, ולא אמרתי כלום שמישהו אחר לקח לי את התור, כי חשבו שסיימתי. בסוף מישהי ראתה שעוד לא אמרתי כל מה שרציתי להגיד ורשמה אותי שוב בסבב דוברים. דיברנו על נושא די חם, ואני, כהרגלי, חשבתי ההפך מכל השאר, ולא הסכמתי עם מה שהם אמרו. אבל שאני דיברתי בשיעור המילים הראשונות שאמרתי היו "אל תצעקו עלי בבקשה אבל…" בסוף כן צעקו עלי, אחרי זה שתקתי והנהנתי ששאלו עם סיימתי למרות שהיה לי עוד מה להגיד. אני ממש ממש שונאת שצועקים אלי זה… אני לא יודעת איך לתאר את זה… מפחיד, משפיל, מאוד מפחיד. אני בוכה שצועקים עלי, מאז שהייתי קטנה. כמו שפעם אחת, שיחקנו משהו עם כדור בתוך הכיתה (במסגרת השיעור.) והכדור פגע בי, זה לא עד כדי כך כאב, אבל אני לא ממש זוכרת מה עשיתי או אמרתי שנורא עצבן ילדה אחת (שאני די מפחדת ממנה.) והיא התחילה לצעוק עלי, ואז הרגשתי שאני עומדת לבכות וניסיתי לצאת מהכיתה ממלמלת איזה משהו שהזכיר "אני צריכה ללכת לשירותים" ואז יצאתי החוצה ובכיתי שם, והילדה ההיא יצאה, והיא הייתה ממש כועסת, היא חשבה שאני בוכה בגלל הכדור שפגע בי, ושאני כזו דרמה קווין. היא אמרה שהמורה אמרה לה לקחת אותי לשטוף את זה. רציתי להגיד לה שזה לא קשור לזה, ואני בסדר, ושזה באמת לא כל כך כאב. אבל יצאה לי רק יבבה של משהו שנשמע כמו "זה בסדר." אני לא יודעת למה סיפרתי את הסיפור חסר הפואנטה הזה. עוד הפעם, אני חופרת לכם בלי סיבה, תהרגו אותה בבקשה.
עוד דבר אחד מעניין קרה, אני חושבת שיש לי שתי חברות חדשות. עד עכשיו היו לי רק חברים בנים חנונים, סציומטים, סוציופתים, סדיסטים, ומוזרים. והייתי איתם בקבוצה של הניסוי במדעים, ואז עזבתי את הקבוצה בגלל שהניסוי שלהם היה הדבר הכי משעמם ששמעתי בחיי, רק מהתוכניות כמעט נרדמתי. ואז המורה שאל באיזו קבוצה יש מקום לעוד מישהו, ושתי בנות שאני לא מכירה טוב מאוד, אבל יודעת שהן נחמדות בשם אלינור ואלה הציאו לי להשתתף בניסוי שלהן, שהוא ממש ממש אדיר (יצא לכם פעם לקדוח חור במשטח פלסטיק עם ראש מקדחה בהקיף של האגרוף שלכם בערך? כי לי כן.) ואז היינו צריכים לבחור עם מי אנחנו רוצים להיות בחדרי שינה בטיול השנתי (שאליו אני לא אגיע כי אני אהיה בתאילנד.) אבל אלינור ואלה אמרו שהן רוצות אותי איתן. (הן לא ידעו שאני לא אהיה בטיול.) אולי זה לא נשמע לכם כמו סיפור גדול, אבל מבחנתי עצם שיש לי חברים שהמטרה העיקרית שלהם בחיים היא לא לאמלל אותי זה דבר מופלא. ואלו עוד בנות, ובנות נחמדות. אז אני מאוד מרוצה מעצמי עכשיו.

אז כן… אלו הדברים שאולי יענינו אותכם בחיים שלי, אולי בפעם הבאה תהיה יותר מעניינת.