“הסקרנות שהרגה את החתול”
"הרב?"
"כן?" הוא הרים את ראשו והביט בי בעיניו הירקרקות, הילדותיות והפרועות.
"יש משהו שאני רוצה לדבר איתך עליו…" אמרתי בהיסוס קל, עומד לידו מובך.
חיוכו הקל והתמידי מבעד לזקן התיישר והוא סגר את הגמרא. "בטח, שב."
התיישבתי על הכיסא אליו החווה בידו, הנחתי את מרפקי על השולחן והשענתי את הלחי שלי על כף ידי.
"אתה נראה כאילו דרסה אותך משאית." אמר בישירות.
"כן…" אין לו פילטרים לאיש.
"זה משהו שקשור לבגרויות? או אולי לחברים?"
"לא כל כך…"
"לבית? למשפחה?"
"גם לא…"
"אז אני אפסיק לנחש, תרגיש חופשי לשפוך."
"העניין הוא ש… שבת האחרונה." הורדתי את הראש, מתאמץ לשחרר את צמד המילים -"חיללתי שבת."
"מה זה?"
"חיללתי… שבת." אמרתי בקול, ראשי עדיין למטה, לא מסוגל להביט בעיניו.
שקט שהרגיש כמו נצח.
"נו, והכה אותך ברק?"
"לא. האמת שלא – רגע, מה?!"
"לפחות זה נחסך ממך."
"על מה אתה מדבר?! אתה שמעת מה אמרתי?!"
"חיללת שבת לא?"
"אני לא חושב שזה נושא שמתאים לצחוק עליו! אתה הרב! למה אני צריך לומר לך את זה?!"
"אני לא רב עם אף אחד."
וואו, זה היה כל כך עלוב.
שהתפקעתי מצחוק.
הוא חיכה שארגע בחיוכו התמידי וההזוי, ולקראת גיחוכיי האחרונים אמר. "יופי, אתה איתי עכשיו?"
מחיתי דמעה קלה מעיני, "כן," כיחכחתי בגרוני, "איתך."
"מה עשית בדיוק?"
"הדלקתי… הדלקתי את האור." אמרתי, מובך.
"בחדר שלך?"
"כן." יריתי.
"איך זה הרגיש?"
חשבתי על זה לרגע. "מוזר… אני בן 17 ובחיים לא עשיתי דבר כזה." הסתכלתי על כפות ידי, והתמקדתי ביד שעשתה זאת, נותן בה מבט מאשים, "התחושה המוזרה חלפה ואחריה הגיעה חרטה, זה היה בערב וכל השבת חשבתי על זה, הרגשתי טיפש."
"מה גרם לך לעשות זאת?"
"סקרנות אני חושב…"
"הסקרנות שהרגה את החתול."
"כן, אפשר לומר."
"אז כן הכה בך ברק." אמר, ברצינות גמורה.
"דרך מעניינת לתאר את זה, כעיקרון התחושה שלי כרגע לא כל כך רחוקה מזה."
"למען האמת לא דיברתי על התחושות שלך," הוא נתן בי מבט מלא משמעות, "דיברתי על הנזק שנגרם כאן."
"הנזק?"
"כן, שברת באותה השבת בניין שנבנה בך שנים רבות, כל חייך למעשה. ניפצת את התדמית האישית שלך כלפי השבת, השבתות הבאות לעולם לא יהיו אותו הדבר מבחינתך."
בלעתי מעט רוק, "למה אתה מתכוון?"
"הרבה אנשים בגילך לא ממשיכים הרבה לאחר חילול השבת הראשון שלהם, כי גילו ששום ברק לא היה אמור להכות בהם, ומכאן מבינים שהכל שטויות, כל חייהם חיו בשקר, אותו אכלו ללא ביקורת."
"חייתי עד עכשיו בשקר?"
"כמובן."
זה כאב.
"לא חשבתי שיכה אותי ברק." מלמלתי.
"אבל פחדת, אחז אותך ריגוש של קפיצת בנג'י רגע לפני שהדלקת את האור. אני טועה?" אמר בחיוך נחשי.
"לא יכול לומר שאתה טועה…"
"צודק?"
חשבתי לרגע. "טוב נו, צודק."
"ממה פחדת?"
"לא יודע…"
"פחדת מניפוץ הגבולות, הראל." קבע בהחלטיות, "הגבולות נתנו לך יציבות, והנה, פתחת את הארון וגילית שאין שם שום מפלצת, הרמת את הכרית בבוקר והשן עדיין היתה שם. גילית את השקר, את הבלוף. לא ידעת את זה אז ועכשיו אתה קצת יודע, אך לא הפנמת את זה עדיין. שזה הברק שהכה בך. הברק שפורר במכה אחת קטנה של לחיצה תמימה על המתג את הרצפה שתחתיך."
"יש בזה משהו, פשוט, זה לא מה שעבר לי בראש לאחר שעשיתי את זה…"
"זה לא חייב לעבור לך בראש, זו מסקנה כבדה מידי מכדי שתגיע במהירות. למעשה, מה שעשיתי הרגע זה רק לחסוך לך כמה חודשים עד שהיה נופל לך האסימון, כי בכל זאת, זה תהליך. כשאתה לבד עם עצמך לוקח זמן לקלוט את זה."
הסטתי את מבטי ממנו לעבר החלון, יום מעונן, קודר. "אני מתחיל להבין את מה שאתה אומר…"
שתקנו למשך כמה דקות.
"אז… אתה מציע לי להוריד את הכיפה?"
"תעשה מה שאתה חושב."
לא הבנתי. "אתה גם חי בשקר הזה?"
"שאלה טובה אתה שואל. ותשובתי היא – שלא, אני לא חי בשקר הזה."
"מה זאת אומרת?" הוא בלבל אותי לגמרי.
"אמנם אמרתי שגרמת כאן נזק לאיך שאתה רואה את השבת, ושלא נדבר על היותך דתי בכלל. אבל זה נזק מהסוג הטוב, כי כנראה מה שחשבת על השבת ועל הדת לא היה מספיק טוב."
"מאיזו בחינה?"
"זה היה ילדותי."
"ילדותי…" טעמתי את המילה מחדש.
"עד עכשיו היית דתי כי התרגלת, וקיבלת מסגרת נוקשה מאוד של חוקים בלי להביע דעה אישית, כי פשוט לא הכרת מציאות אחרת, לא ידעת שאפשר אחרת."
"בטח שידעתי שאפשר אחרת! יש לי בני דודים חילונים!"
"חשבת אולי על האפשרות להיות חילוני בעצמך?"
פתחתי את פי להשיב, והחלטתי שאין לי משהו חכם לומר.
"אני אמור לחשוב על זה בכלל?"
"למה לא?"
"אתה חשבת על זה?"
"חשבתי על זה רבות."
מעניין.
"ולאיזו מסקנה הגעת?"
הוא שהה לרגע. "שאני לא מעוניין, לא להיות דתי ולא חילוני."
סליחה?
"לא הבנתי."
הוא גיחך מעט. "זה קצת עמוק, ואני לא יודע כמה מזה אני יכול לומר לך במסגרת הזו של הישיבה. אמרתי קצת יותר מידי למען האמת. אך מכאן אני רוצה להציע לך נקודה למחשבה, ניפצת אמנם תפיסה מאוד נוחה לגבי הזהות שלך, הזהות הדתית שלך, אך דע לך שעל מנת לבנות בית יפה יותר צריך קודם להרוס את הבית הקודם. זה מה שעשית באותה השבת, ועכשיו, אם תרצה, תתחיל לבנות את הבית החדש."
"מאיפה אני מתחיל? ומה זה הבית הזה? אני מבולבל…"
"חבל שאני לא יכול לומר לך יותר מזה, אתה יודע איך זה כאן."
"לא… אני לא יודע." גירדתי את ראשי, "אתה לא יכול לומר מה שאתה חושב?"
"בחור נבון כמוך היה אמור לקלוט את זה."
"ובכל זאת, זרוק לי רמז, ממה אני מתחיל, זה מעורפל מידי."
"דבר מאוד פשוט, בחירה." הוא פתח את הגמרא שלו והתחיל לגרש אותי בעדינות. "תחזור אליי עם מסקנות חדשות, מעניין אותי מאוד לאן זה יתפתח."
"אתה רציני איתי?! ואם אוריד את הכיפה?! מה תעשה אז?!"
"אוי, עכשיו כשאתה אומר את זה ככה…" הוא תופף מעט על השולחן, "אז תעשה לי טובה, אם ההורים שלך שואלים אותך למה עשית את זה רק אל תאמר להם שאני קשור לזה."
"מה?!" הרב הזה מטורלל לגמרי.
הוא התחיל לזמרר את שורות הגמרא בריכוז, מתעלם ממני בהפגנתיות. המשכתי להביט בו המום לכמה רגעים, ויתרתי, והלכתי, מבולבל הרבה יותר מאיך שנכנסתי.
תגובות (4)
אני מאוד מסכימה איתו על החלק של הבחירה וזה. אני לא חושבת שמישהו צריך להיות דתי רק כי הוא נולד לדת. הדת היא אמונה והבחירה שלנו (לדעתי לפחות). צריך לרצות להיות חלק ממנה. ראיתי הרבה בנות שלמדו איתי מסיימות בית ספר ואת "החובה לחצאית" וחלקן גם את הדת. ברגע שכופים את זה על מישהו תמיד יהיה בו צד שיתנגד וירצה לעשות הכל ההפך או שפשוט יחשוב שזה מטופש.
מצד שני אני מכירה גם בנות שלא שומרות צניעות אך הן עדיין דתיות. כמה מהן אפילו יותר ממני לדעתי ברמת האופי והעשייה הנסתרת.
מעטים האנשים שבאמת שומרים את כל האיסורים ועושים את כל המצוות.
בכלל, יש אנשים שאם רק תסתכל עליהם בלי להכיר אותם לא תחשוב בחיים שהם דתיים או בכלל מכירים את הדת.
בכל אופן, יש בזה משהו צודק. ברגע שהוא הדליק את האור הוא באמת שבר את התפיסה שלו על דברים וזה טוב, כי עכשיו הוא יכול להסתכל על דברים בצורה קצת יותר בוגרת ולהבין שאמנם לא "יכה בו ברק" אבל זה ישפיע עליו בצורה אחרת. אולי אפילו ייתן לו אופציה להפוך ליותר דתי אם הוא יבחר בכך.
(עשיתי את זה גם פעם בתור ילדה ומרוב שנבהלתי כיביתי את האור שוב ואז לא ידעתי מה לעשות עם עצמי כי חשבתי שחיללתי פעמיים, לא זוכרת מה אבא שלי אמר לי כשסיפרתי לו, אבל מה שכן, לא עשיתי את זה שוב מאז.)
הרב הזה התנהג בצורה שאני אף פעם לא נפגשתי בה. הרבנים שאני שוחחתי איתם והדרך שגידלו אותי וחונכתי היא בדרך קצת שונה. אני לא מתכוונת לומר שהסיפור הזה והמסקנות לא נכונות, להפך המסר מאוד יפה. פשוט הרב לא צריך לדבר כך. אולי זה שונה כי אני בת והחינוך הוא אחר בין אולפנה וישיבה, או בכלל אלו רבנים שונים ולכל אחד דרך שבסוף מגיעות לאותם מסקנות. הייתי חושבת שהרב היה צריך לעזור לילד להפנות אותו לכיוון הנכון, לתת לו את הבחירה תוך כדי גם עצות יותר מאשר לומר לו שהוא עוד יגלה בעצמו. הרב צריך להראות את הצדדים וללוות את הילד.
אני גם רוצה לחלוק על מה שsapir13 כתבה, אני עברתי בין שני אולפנות אחת רגילה כזו אבל עם כמות בנות חילוניות שלא מסתירות זאת, והשניה בנות שבוחרות להיות דתיות לא דווקא מבית כזה וחלק אפילו מבתים שמאוד שומרים. אני ראיתי שדווקא החצאית כן מראה שמי שלובשת אותה יותר חזקה בדת, לפחות יותר חזקה בצניעות. נכון שאי אפשר להגדיר לפי המראה החיצוני, במיוחד כיום. פשוט מאוד מי שמספיק שומרת ומתעניינת בסוף לובשת חצאית. העניין של החצאית הוא מעבר לפיסת בד, אלו שלא מבינות זאת בדרך כלל לא הולכות עם זה כי בעיניים שלהם זה בד ומכנס זה גם בד. אם מישהי תלמד צניעות ותשקיע היא תהיה חזקה בצניעות. ממה שאני רואה ברגע שמבינים את כל ההסברים מסביב לחצאית לובשים אותה. וזה סימן שאותה הילדה יודעת למה היא הולכת איתה וחזקה בצניעות.
אני בכוונה לא עושה השוואה ומבדילה, אין כזה דבר יותר דתי. בשביל להגיע ללשמור הכל כל אחד הולך מכיוון אחר ומתחזק בדברים שונים, פשוט בגלל שחצאית וצניעות הוא משהו בולט בדרך כלל הוא יגיע בשלבים הראשונים. עד שבנות נכנסות לאולפנה ובוחרות בחינוך דתי כבר בטוחים ומצפים שהן מבינות למה הן לבושות כך.
היי, אני דווקא חושבת שצניעות לא בהכרח מגיעה בהתחלה. יש הרבה עניין של חינוך ודרך חיים. אני גלדתי בתור ילדה דתייה וכן לבשתי מכנסיים עד סביבות גיל 12, אבל זה כי אף פעם לא באו וחינכו אותי בגישה שבנות הולכות רק עם חצאית.
כשבחרתי ללכת עם חצאית עשיתי את זה כי הרגשתי שזה הדבר הנכון בשבילי, שזה מחמיא לי, שזה גורם לי להרגיש טוב.
הדבר הברור שאני זוכרת זה שהצניעות לא היא מה שהופך אותך לאדם טוב וערכי, אלא האופי ומי שאתה. ולדעתי פשוט חשוב לדעת את זה.
אני אומרת את זה בתור מישהי שאחיות שלה הולכות עם מכנסיים וחולצות קצרות. הן עדיין עושות הכל בדיוק אותו דבר כמוני- אז זה אומר שהן פחות מבינות את הדת והערך שלה? לדעתי לא.
אני חושבת שדווקא מה שרב ניסה להסביר לו -ואולי גם בגלל זה זה יצא בגישה פתוחה יותר- זה שקודם כל הוא צריך להתחבר מחדש לאמונה שלו. שוב, אני לא חושבת שאפשר לכפות את הדת על בנאדם וגם היה לי רב באולפנית שאמר שאדם צריך למצוא את עצמו ואז להתחזק. קודם לדעת מה הדרך שלך, שאתה בחרת בה ולא משהו שטיפטפו לך במשך שנים.
סביר להניח שזה פשוט הבדל של גישות. אני לא אומרת חלילה שדברייך לא נכונים, אלא פשוט שאפשר להסתכל על זה בזויות שונות.
(מקווה שזה לא מפריע או ספאם בעינייך הראל)
לא ספאם בכלל, זה מראה שקיבלתי את התוצאה שרציתי. זה תמיד אחת המטרות שלי בסיפור אגב, לגרום לאנשים לחשוב, ואם הם גם דנים על זה בתגובות זה בונוס. לא יודע אם תחזרו לראות את התגובה הזו, אבל סתם שתדעו, הסיפור פיקטיבי לגמרי (מזמן כבר לא בן 17 חח). מכירים את זה כשהכותב מביא קצת מעצמו בדמויות? אז אני קצת מאותו ילד וקצת מאותו הרב, רבנים בדרך כלל לא מדברים ככה, ואני לא חושב שבהכרח כולם צריכים להיות כאלה, פשוט אני תוהה לפעמים אם שיטה כזאת של חינוך הייתה יכולה לעזור לי
אז יותר. תמיד היה לי קשה ללכת בתלם כשזה נוגע לדת, ובמבט לאחור אני מבין שזה קשור לזה שהראש שלי עובד קצת אחרת(תמיד שואל שאלות מוזרות חחח עד היום). אז כן, אלה הפנטזיות שלי, רב עם אומץ אני חושב.. אחד כמוני אולי, שלא הולך בתלם.