MY SCAR / הצלקת שלי

הייתי בת 3 וחצי.
עיניים כחולות כים, שיער זהוב גולש
הייתי ילדה נורמטיבית, אבל יותר מזה, מיוחדת, עקשנית, מהפנטת.
הייתי חלום של כל הורה, אושר של כל אמא.
חבל שזה לא נמשך יותר מדי.
תדמיינו את עצמכם הורים לילד/ה, כה מאושרים ומחפשים לדאוג לילד האהוב והיקר שלכם.
ואז… כל העולם שלכם פשוט קורס.
הם היו הורים טריים ואני הייתי בת 3 וחצי.
בקושי הספקתי לדבר יותר מדי.
השמיים של הוריי נפלו.
גילו אצלי גידול, אבחנו אצלי סרטן.
עד גיל 3 וחצי השיער הבלונדיני והתלתלים המושלמים נשארו אצלי… אבל הגיעה כימותרפיה, טיפולים, הקרנות או בקיצור ייסורים מתמשכים.
בקושי הספקתי לשחק עם הילדים בגן. הייתי רק בת 3 וחצי ועד היום אני לא מבינה.
איך דבר כזה קורה? משום מקום? כמו טיל שנחת מהשמיים.
שלא תטעו עברתי את הסרטן. הגידול הוסר והטיפולים נגמרו אבל הזיכרונות…
הם תמיד יהיו שם. הם תמיד שם
לחשוב שעבר עשור שלם ויותר מזה ואני עדיין בעבר.. מחפשת תשובות.. בעיקר תוהה
זה קשה לעבור חוויה כזאת. זאת טראומה.. לא יותר ולא פחות.
רק בשנים האחרונות גיליתי עולם שלם על התקופה. דברים שהוסתרו ממני במשך השנים בשל היותי כה קטנה ולא בשלה.
זה כמו אבן שיושבת לי על הלב ולא יורדת לעולם.
זה קשה להיות הילדה שהייתה חולה בסרטן, הילדה עם הצלקת לאורך הבטן.
הילדה שהייתה יושבת במיטה, קירחת, חסרת אונים בזמן שכל הילדים משתוללים בגן.
זה הפך לחלק ממני, חלק שעדיין קשה לי להשלים איתו.
חוויה שאני לא מאחלת לאף אחד…