הסיפור שלה

"איך קוראים לך?"
"אני לא יודעת".
"בת כמה את?"
"אני לא יודעת".
"מה את זוכרת?"
"אותו".
"מי זה אותו?"
אני מסתובבת אליו. מראה לו את הצלקות המגעילות שהופיעו על כל גופי אחרי התאונה המחרידה. וזה היה רק עוד חלק קטן בי שלא נזכר, עוד סיפור שסיפרו לי ולא זכרתי בו.
"אני לא יודעת".
"מ…"
אני קוטעת אותו.
"אבל… אני כן יודעת שהוא היה חשוב לי".
"וזהו?"
"כן".
"את בטוחה שזה כל מה שאת זוכרת?"
"כןןן!" אני צורחת. הדופק מתחיל לעלות. הוא, הרופא, צורח לרופאים ואני מאבדת את ההכרה.
מי אני? אני לא יודעת.
מאיפה אני? אני לא יודעת.
אני לא זוכרת כלום. אני לא יודעת כלום. והכי חשוב, אני לא מרגישה כלום.
אני מרגישה ריקה.
אני לא מרגישה כאב על השיכחה.
אני לא מרגישה כאב לעצמי.
אני אטומה.
את האמת אני בכלל לא מבינה מה קרה לי. וזאת אני אומרת בצורה סרקסטית ביותר.
עולם! אני לא זוכרת כלום ואני לא רוצה לזכור.
לא. אני לא רוצה.
עיני נפקחות בפעם המי יודע מה ואני מוצאת את עצמי על אותה המיטה הקשה באותו החדר, באותו הריח ובאותה התחושה, תחושה של רצון להיעלם.
ו… לא. אני עדיין לא מרגישה כלום.
לא פיזית ולא נפשית.
"את בסדר?"
אני נבהלת מהקול אני מסובבת את ראשי לאדם הלא מזוהה וממקדת בו את עיני אך באותו הרגע אני מחזירה את מבטי לאיפה שהוא היה קודם וממלמלת משהו שנשמע כמו כן.
"טוב, זה טוב, הבהלת אותי שמה לשנייה. כבר אמרתי לך שאסור לך להתפרץ"
"מה לעשות שמישהו פה עולה לי על העצבים?"
"זה לטובתך האישית את צריכה להבין את זה."
"לטובתי מה?"
"לטובת…."
"לא, לא מעניין אותי מה לטובתי. אני לא רוצה לזכור. אני לא רוצה לחזור. אבל אני כן רוצה להתפרץ.
אני כן רוצה להיעלם. אני מרגישה כמו פסיכופתית. איבדתי רגשות בכלל וההכי נורא. אני לא זוכרת. יש לי עוד סיבה טובה להמשיך להאמין?" אני מתחילה לבכות, ליבב למראה מצבי. לאט לאט הצפצופים מתחילים להשמיע קול שוב.
"תראי, תרגעי תרגעי הכל יהיה בסדר. את צריכה להירגע ולנשום".
"אבל אני לא רוצה!" הפעם הצפצופים רק מתחזקים. הרופא שאת שמו אני לא יודעת ולא רוצה לדעת נתן לעצמו מכה חזקה במצח כנראה על טיפשותו שחשב שהוא יוכל לשפר את המצב. הוא יצא לקרוא לצוות רופאים בעוד הילדה ללא השם התעלפה.
היא הייתה בתרדמת חצי שנה. חצי שנה שהיא לא ענתה. לא זזה. לא כלום. אך בחצי שנה זו היא החלימה פיזית. צלקותיה נעלמו. אך היא לא מתעוררת.
הצלקות נעלמו אך הנפש שלה עדיין פצועה. והיא עדיין לא מתעוררת.
תוך זמן קצר היא הפכה לצמח. צמח. זה לאיזה מצב אלוהים הביא אותה.
תוך כל הזמן הזה אין גם שום סימן לאנשים הקרובים אליה והרופאים לוקחים את ההחלטה.
הם מנתקים אותה מהמכשירים.
והיא מתה.
היא עולה למעלה.
שלב אחרי שלב.
מדרגה אחרי מדרגה.
אך, היא אף פעם לא התעוררה.
ואיפשהו שם, היא אולי עדיין לא נשכחה ועדיין נמצאת בזיכרונות של אחרים.
אבל היא עדיין מתה.
כמו שאומרים, היא נולדה לבד ומתה לבד וכל השאר היה סתם אשליה. אשליה שהגיעה לסופה.
אשליה שאי אפשר לשלוט בה. אשליה שלקראת הסוף לקחה אותה. אשליה שלקראת הסוף נעלמה. איתה. איתם. איתנו.
לעולם.